צורניות ותוכניות בפילוסופיה של עימנואל קאנט
מוגש על ידי:
דורון פורת
מבוא – תזת הדיסקורסיביות
החיבור שלפנינו מתחיל ומסתיים בשאלה ההיסטורית-מוסרית. מהטעם הזה אפתח את הדיון בבירור ההקשר ההיסטורי-קונקרטי שבו אני רואה את צמיחתן של השיטה והמתודה הקאנטיות, קרי בירור של הרקע האינטלקטואלי שממנו צמחו הן רעיונותיו של קאנט והן הדרכים שבהן ניסה לבטא את הרעיונות הללו. אבל לפני כן, בטרם אגש להצגה מפורטת של הרקע ההיסטורי, אעיר שתי הערות עקרוניות. ההערה הראשונה נוגעת למסגרת היסוד של המחקר כולו, והשנייה לעצם המונח "היסטוריה" בהקשר של חיבור זה.
הדיון שלי ברקע ההיסטורי נשען על פרשנותו של הנרי אליסון לקאנט, ועם זאת אני נותן לפרשנות של אליסון פשר חדש ורדיקלי יותר. למעשה הפשר החדש ישמש כמסגרת היסוד של העבודה כולה ואקרא לו, בעקבות אליסון, "תזת הדיסקורסיביות". תזת הדיסקורסיביות היא עיקרון היסוד העומד בבסיס השדה התיאורטי שקאנט מפתח, כלומר היא משמשת כתשתית לפילוסופיה של הידע והניסיון. ממילא היא גם עומדת בבסיסו של השדה המעשי-מוסרי (שנשען על התובנות שקדמו לו בשדה התיאורטי).
כאמור עבור אליסון תזת הדיסקורסיביות היא נקודת המוצא לפרשנות קאנט בכללותה ומשמעותה מתבטאת, ראשית, בהנחה כללית, אשר לפיה האידיאליזם הטרנסצנדנטלי אינו אלא "מטא-פילוסופיה". ככזה מהותו מצויה במפנה מתפישת עולם השמה את האל במרכז לתפישה אנתרופוצנטרית המציבה את האדם במרכז. מנקודת הראות האנתרופוצנטרית אליסון גוזר את המסקנה הקאנטית, שהשכל האנושי הוא שכל סופי באופן עקרוני (ולא רק בפועל, כפי שמשתמע מהתפישה התיאוצנטרית) ולכן "הקוגניציה האנושית דורשת הן מושגים והן הסתכלויות" (Allison, Henry, 2004, p. xiv).
בהישענותי על תזה זו אני מתכוון להרחיק לכת ממנה. אני אטען שאם נפרש את הקאנטיאניות כמטא-פילוסופיה, וביתר פירוט בבחינת תפישת עולם אנתרופוצנטרית (הפונה הן לחושים המכוונים ישירות להביט בעולם והן לשכל המכוון לעולם באופן עקיף, דרך יצירת מושגים מופשטים עליו, הרי אז נגלה בה פנים של תיאוריה דינמית במובהק. וליתר דיוק: משמעותה של תזת הדיסקורסיביות כעמדה פרשנית שקולה לניסיון הצבתו של אקט סינתטי (יוצר) בלב המהלך הקאנטי. האקט הסינתטי מתגלה כמתייצב בתווך בין החושים לבין השכל ובכך מאפשר לקאנט להימנע מפשרה המתבקשת מהכרעה חד צדדית (או חושים, או שכל). לכן אני סבור שבפרשנות של אליסון כבר מגולם הרעיון של מרכזיות האקט היוצר. מתוך כך אפשר יהיה להסיק את המסקנות שיוצגו מייד לגבי הקשר בין הקאנטיאניות (כמטא-פילוסופיה) לבין ההיסטוריה.
כול זה מוביל אותי להערה השנייה לגבי משמעות המונח היסטוריה. מנקודת ראותה של תזת הדיסקורסיביות קאנט מוליך אותנו אל הרעיון הבא: ההיסטוריה אינה משמשת אותנו רק להסברת הרקע לצמיחתה של הפילוסופיה הקאנטית (או כול פילוסופיה אחרת), אלא גם להיפך: ההיסטוריה נדרשת להיות מוסברת בעצמה על ידי החשיבה שמתפתחת במהלכה, ובמקרה הזה החשיבה הקאנטית. החשיבה יוצרת היסטוריה ממש כשם שההיסטוריה יוצרת את החשיבה. המעגליות הזו שבה יש לשני היסודות (היסטוריה ופילוסופיה) מעמד כפול – הם מזינים זה את זה, מסבירים ומוסברים בו בזמן – חושפת את המהות של תזת הדיסקורסיביות. מהות זו היא הניסיון הקאנטי לבצע אקט סינתטי (תהליכי-דינמי) החורג מהשניות צורה – תוכן. אופיו של האקט הסינתטי (החריגה) הוא פרדוקסלי – הוא מסנתז את עצמו, וככזה יש לו ערך עליון בשביל קאנט, בייחוד מהבחינה המוסרית.
לאחר שנאמרו הדברים האלה אעבור בפרק הקרוב לתיאור "סטנדרטי" יותר של ההיסטוריה, כלומר אסקור את הרקע האינטלקטואלי שמתוכו צמחה השיטה הקאנטית מתוך דגש מיוחד על ההיבט המתודולוגי שבה ומשמעותו המוסרית. רקע זה הינו למעשה תולדותיה של המתודה הפילוסופית המודרנית (אמנם של היבט יחיד אך מרכזי בה), אשר הוביל בסופו של יום להתפתחותה של תזת הדיסקורסיביות.
קישור לעבודת הדוקטורט המלאה שלי:
