מהי אלילות?
מהי אלילות? מהי משמעותו של היחס של עובד האלילים אל "אלוהיו"? בחיבור זה אנסה ללכת אל מעבר לדיון התוך-דתי המקובל, על משמעויותיו ההיסטוריות, הפורמאליות וההגותיות ואנסה לפתח תובנות מושגיות גרידא, כלומר נסמכות על ניתוח עקבי מבחוץ ולא על "ידע" פנימי. אך במקום לנסות להשיב במישרין אתחיל את ניסיוני דווקא בפנייה לקוטב הנגדי, דהיינו בשאלת מהותה של העמדה הלא אלילית. לשם כך אשאל: מהם האמונה ומהו הפולחן "הרחוקים" ביותר מהאלילות?
כדי להבין זאת עלינו לברר תחילה מהו הגורם שאליו מתייחס המאמין "המושלם", הלא אלילי. במילים אחרות, מהו או מיהו אלוהים? לא יקשה עלינו לומר שהגורם שאנו מציינים כשאנו משתמשים בתיבה "אלוהים" הינו אובייקט מוחלט. אלוהיו של המאמין הלא אלילי (המאמין ה"מושלם") עומד בניגוד הקיצוני ביותר לכל מה שהוא יחסי ובן-חלוף. והנה כבר אנו עומדים בפתחה של בעיית הבעיות לכל תיאולוגיה באשר היא: כיצד יכול האדם, שהוא מלכתחילה יצור סופי (יחסי) ובן-חלוף לקיים יחס הולם אל אלוהיו? האם בכלל תיתכן יכולת לאדם לקיים פולחן "מוחלט", קרי לעבוד את האלוהים? האין האדם רואה שהאל הכל-יכול אינו ראוי אולי להתכבד ביכולותיהם הדלות של מאמיניו-עובדיו? באשר יש בפנייתם אליו, בעטיה של מוגבלותם הטבעית, כעין פחיתות כבוד מצידו וסטייה גורלית מדרך האמת.
נמצא שלעולם לא יוכל יצור יחסי ובן תמותה לעבוד את בוראו הכל-יכול בעבודה תמימה וטהורה. מסור ככל שיהיה לאלוהיו, במעשה או בכוונה, אין די בזאת. גם המאמין "המושלם" אינו מושלם באמת וממילא גם עבודת האל שלו פגומה ביסודה. אם נלך בעקביות במסלול שסללנו עד כה נבוא לידי מסקנה שאת עבודת האלוהים הטהורה (המושלמת) יכול לקיים אך ורק גורם אחד ויחיד. רק גורם זה יכול להתייחס באופן הולם לאלוהים ו "להתקרב" אליו במידה שאין לה שיעור. זהו כמובן אלוהים עצמו.
מצוידים בתובנה זאת נחזור עכשיו לשאלת האלילות. מהו אם כן היחס (אמונה, פולחן) האלילי בדרגתו הקיצונית ביותר, כלומר ב"טהרתו"? ברור כבר שמנקודת ראות חיצונית לדתות האליל (כלומר מנקודת הראות המונותיאיסטית), דרך ההתייחסות האלילית תהייה ההולמת פחות מכל את האל המוחלט; לכן ייחודה של האלילות הוא מגמת המעבר מהקוטב המוחלט אל הקוטב היחסי.
ולכן גם האדם העובד את כוחות הטבע ומאמין בהם (גם לפי תורת ישראל) הוא עובד אלילים לכל דבר ועניין, מפני שהוא קושר לאליליו כתרים לו להם. והרי כוחות הטבע הם יחסיים ואלוהים – מוחלט.
אך האם היחס של עובדי הטבע אכן מקדש לחלוטין את היחסי, כלומר האם זוהי עבודת האלילים "המושלמת"? עבודת היחסי מכל? כאשר עובד האליל פונה אל כוחות הטבע הוא פונה בעקיפין, מבלי משים כמובן, גם ליוצרם. כי אף על פי שאין בפולחן הטבע הודאה ישירה וברורה בשלטונו של האלוהי והמוחלט על היחסי, כלומר למרות שפנייתו של עובד האליל היא כעין הפניית גב לאלוהים הנשגב מכל – המונותיאיסטי – לטובת כוחות טבע שאינם במעלתו, הרי אין במעשים אלו הכחשה חדה של תכונת המוחלטות המוקנית לאלוהים על ידינו. על דרך הספקולציה נוכל לומר, שאילו היה נחשף עובד האליל לאמונה המונותיאיסטית "שיש" כוח מוחלט ולפיכך גדול יותר מכוחות הטבע שהוא מאמין בהם, לא היה יכול מתוך אמונתו שלו למצוא באמונה המונותיאיסטית כל סתירה. ייתכן שהיה דוחה את המונותיאיזם כרעיון מוטעה או כאמונת הבל, אך יותר מזה לא יוכל לעשות. שכן גם האלילות פונה, לפי דרכה, אל "המוחלט", קרי למה שנתפש בעיניה שלה ככזה. כל ההבדל בינה לבין המונותיאיזם הטהור הוא רק בדרך הפירוש שמעניקות שתי ההשקפות השונות לשאלה מהו "המוחלט".
מכאן יוצא שאפילו המונותיאיסט הקנאי ביותר ייאלץ להודות (אולי בניגוד לרצונו) שהאמונה והפולחן האליליים פונים בסופו של דבר אל אותו אלוהים שהוא עצמו פונה אליו. כי האלילות משאירה "דלת פתוחה" לאמונות אחרות ובכלל זה לאמונה באל המוחלט. אמנם היא עושה זאת רק בדרך עקיפין וללא כוונת מכוון, אך מנקודת ראות מעמיקה יותר זהו פולחן שנשתמר בו (באופן סמוי) שריד "כשר" של אמונה אותנטית. אם תרצו: אלוהי המונותיאיזם הטהור ברא, מבחינתם של המאמינים בו, את עבודת האלילים כדי שתוכל בדרכה המעוותת, לעבדו.
עכשיו נעבור לעבודת אלילים מטיפוס אחר והיא זו שנאסרה במפורש בדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". אנחנו ננסה לפרש את הדיבר בדרכנו שלנו. מי שעובר על דיבר זה אינו רק מפנה את גבו לאלוהים ואפילו אינו עובד את כוחות הטבע, המצויים בזיקת עקיפין לאלוהים, אלא עובד תוצר שהוא יצרו במו-ידיו, יש מאין כביכול. ובכן על סמך הניתוח עד כה עולה כי במקרה כזה ההלימה בין האלוה המוחלט לבין האדם היחסי הולכת ונקלשת ו"המרחק" גדל. לעומת מי שעובד את השמש והכוכבים, אשר הם לפחות פרי מלאכתו הישירה של האל, עובד הפסיל פונה לאובייקט שלא אלוהים בראו אלא הוא עצמו במו-ידיו. כלומר הפניית הגב לאלוהי המונותיאיזם נעשית כאן בצורה קיצונית יותר.
עכשיו התקדמנו צעד נוסף בהבנת האלילות. אנו למדים שמהות העבודה האלילית, קרי פנייה לחלקי וליחסי כאילו הוא היה "מוחלט", פירושה גם בפנייה לאובייקט מלאכותי (אובייקט שהאדם יצרו). תפילה, תחינה, שוועה או כל טכס או פולחן המעמידים במרכזם דבר מה שלא האל בראו אלא אדם בשר ודם, משמעותם בהגבהת החיץ בין הבורא לברוא. אילו היינו צריכים ללמד סנגוריה על עובד השמש והכוכבים שנתקלנו בו מקודם ולהשוותו לעובד הפסיל שנידון כעת, יכולנו לומר להגנתו של הראשון, שעבודתו מופנית לאלוהים (הולמת אותו) לפחות מעצם זה שהיא פונה לנבראים של האלוה המוחלט. הווה אומר: הוא מכיר בקיומו של עולם ברוא (לפחות במשתמע) ומכאן נובע שאינו באמת קושר את כתר "המוחלט" לכוחות הטבע שאינם ראויים לכך. לכן הוא "קרוב" יותר לאל המוחלט מעובד הפסיל.
יתר על כן. מעבר לבעייתיות הזו של דת הפסילים יש בה היבט נוסף המבחין בינה לבין האלילות המופנית לכוחות הטבע. כוונתי לנסיבות המוקדמות שבו נוצר באופן פיסי אובייקט הפולחן: איסוף חומר הגלם (עץ, אבן וכו') ועיצובו במתכונתו המסוימת. העבודה הזאת, המתקיימת עוד בטרם החל הפולחן "הרשמי", הטכסי, היא כשלעצמה הופכת להיות פולחן…
הבה נבחן זאת מקרוב. מעצם הגדרתה בניית פסיל שונה מבנייתו של כל חפץ אחר. כאשר אדם מתקין שולחן, למשל, רצונו בסופו של דבר להעמידו לשירותו. מראשית המלאכה, למעשה עוד בטרם נוסר העץ או נחצבה האבן ממקומה, ברור למתקין שמעמד השולחן מבחינת קיומו ותכליתו הוא יחסי לכוונות האדם: אם יחפוץ יוכל האדם להסב סביבו, לעמוד עליו, לשבור אותו וכד'. לא כך הפסיל. כאשר האדם מתקין פסיל כלשהו בעבודה פיסית הוא מניח שקיומו שלו (של האדם) מותנה בפסיל; כלומר האדם רואה את עצמו במקרה זה כיחסי לפסיל ההולך ונבנה. יחסיות האדם נובעת מכך שהפסיל נתפש כשומר ומגן על האדם, מעניק לו מזל, "מנחה" אותו במבוכותיו ועוד. בשונה מעובד השמש והכוכבים "המסתפק" בקידושו של אובייקט ברוא זה מכבר (השמש, הכוכבים), כאן קיימת זהות בין אקט ההתקנה הפיסית לאקט הקידוש של הפסיל.
מכאן שעבודת הפסיל מתחילה כבר בעבודה ממש, כלומר במלאכת-כפיים פשוטו כמשמעו. לכן גם מלאכה זאת הנדרשת לבניית הפסיל היא איפוא חלק חשוב מפולחן האליל ומתהליך קידושו; כל כך משום שהיא נבדלת מכל מלאכת-כפיים אחרת בכך שהיא מכוונת ליצירת דבר-מה "על טבעי", לפחות בעיניו של עובד הפסיל. אמנם, אילו הוא היה הולך בעקבות הגיון מחשבתו היה מגיע לידי אבסורד: כאילו יש בהתנהלותו הפיסית המסוימת (התקנת הפסיל) יכולת ליצור משהו שאינו פיסי כלל וכלל. רוצה לומר: מלאכת-הכפיים כפעולה לפי דרך הטבע (ועל כן גם נושאת אופי יחסי) מנביעה מתוכה את התוצר המקודש שנושא אופי דתי ו"מוחלט". לכל הפחות מנקודת מבטו של יוצר הפסיל. האם כך הם פני הדברים? האם עובדי הפסיל מחזיקים בעמדה אבסורדית עד כדי כך? אם התשובה לשאלה הזו חיובית, הרי מצאנו את מה שחיפשנו מלכתחילה – אלילות טהורה לחלוטין. זוהי היומרה האנושית בשיאה, משום שהאדם כיצור יחסי ו"טבעי" שם את עצמו כיוצרו הבלעדי (ומקדשו) של "המוחלט" וה"על טבעי".
ואולם זאת אינה תמונה מדויקת והאבסורד אינו כ"כ קיצוני. אין זה שעובד הפסיל קם בבוקרו של יום ומתחיל לבנות במו ידיו את אלילו וכתוצאה מכך מתרקמת בליבו האמונה באובייקט המקודש. לא נכון הוא שרק עם סיומה של מלאכת-הכפיים, כאשר הפסיל עומד בשלמותו מול עיניו, האדם מתחיל להאמין בפסיל ולעבדו. אילו היה זה כך מדובר היה באמת באלילות "ללא רבב". ואולם אין ספק שבמחשבת יוצר הפסיל הייתה כוונה דתית ראשית לכל. כלומר בתחילה התקיים יחס אינטנציונלי כלפי "משהו", אשר הוביל בשלב השני להתקנת אובייקט חומרי ורק בשלב השלישי לעבודתו הדתית "הרשמית". אם כך מן ההכרח שכבר בראשית הדברים התקיים שמץ מן ההכרה הדתית של האדם באותו "משהו" נשגב ממנו ואותה הכרה היא שדרבנה אותו לבנות בחומר את אלילו. לפיכך ניתן לומר שבמלאכת התקנתו הפיסית של הפסיל יש שמץ של "קדושה", גם מנקודת ראות מונותיאיסטית טהורה. מדוע? משום שזוהי בכל זאת פעולה רוחנית מעט יותר מכל מלאכה אחרת. היא תחילתה של עבודה-שבקודש (היא אינה בניית שולחן אחרי הכל) וככזו היא פוסעת כביכול את צעדיה הראשונים לקראת הדת המונותיאיסטית הכשרה. אם כי ודאי שאינה מגיעה עד אליה. לכן אנחנו מגלים שוב, שאפילו באלילות ממין קיצוני כמו עבודת הפסילים אין דחייה טוטלית של האלוהים המונותיאיסטי "האמיתי" והמוחלט.
עכשיו הגענו אל דת האלילים מהטיפוס האחרון – "המונותיאיזם האלילי". לא, זה איננו אוקסימורון כפי שיתברר מייד. "המונותיאיזם האלילי" הוא הטיפוס הקיצוני ביותר אשר קרוב מכל אל האלילות ה"מושלמת", אף שאין זה נראה כך במבט ראשון. במבט ראשון מסתבר לנו שהמאמין אינו פונה אל כוחות הטבע וגם לא לחפצים שהתקין במו-ידיו, אלא אל גורם מופשט – האל היחיד המושל בכל. אנחנו גם רואים שיד ביד עם היחס החיובי לאלוהים ה"נכון", ה"מונותיאיזם האלילי" מחזיק ביחס שלילי לכל דתות האליל האחרות. הווה אומר, הוא מונע ע"י מוטיבציה לטיהור הדת מכל יסוד אלילי. אך כאן בדיוק מתרחשת התפנית. לפתחה של בקשת ה"טוהר" הזו רובצת הסכנה הגדולה מכל – להיהפך לאלילות קיצונית; ואכן זה מה שקורה בפועל בסופו של דבר. לאסונו של ה"מונותיאיזם האלילי" בקשת "המוחלט" שלו מתגלגלת דווקא בהיפוכה, כלומר בפנייה ל"יחסי". ההיפוך האסוני הזה נובע מאופן המלחמה שלו באלילות.
מהו האופן הזה? מה הופך את מלחמתו של "המונותיאיזם האלילי" להיות מה שהוא (אלילות קיצונית) כנגד רצונו? כאמור דווקא נקודת הפתיחה שלו היא "נכונה" יותר: הוא מזהה טוב יותר מדתות אחרות את הגורם המוחלט שהן מחפשות לשווא. לשיטתו "המוחלט" הוא כוח עליון שהאדם לא יצרו (בחומר) וגם לא יכול לקדש אותו בצורה "מלאה", אלא שכוח זה הוא שברא הכל ורק הוא יכול לקדש את עצמו, "להתייחס" לעצמו באופן הולם באמת. בכך נשללת מהאדם היומרה הכוזבת להבין ולהכיר באופן הראוי את הגורם המוחלט העומד מולו. כל ניסיון מצד האדם לפנות לאלוהיו כאילו היה אובייקט כמו השמש או, במקרה החמור יותר, להתקינו בחומר, נתפש על פי דרכה כחילול הקודש ולמעשה כאלילות לשמה.
והנה כאן הדברים מתחילים להשתבש. היות שהוא מאמין באל מוחלט שלא ניתן להכירו כיוון שהוא מצוי בפער אינסופי מהאדם, נשאלת השאלה כיצד המאמין יודע שהפולחן המסוים שהוא מקיים ניתן מאותו אלוה. מי לו ייתקע שהעבודה שהוא מקיים היא זאת אשר רצויה מצד בוראו? כיצד יידע שהפעולות שהוא נוקט (ביצוע טכסים, מצוות, שימוש בסמלים) מכוונות לאל הממשי ולא לאל כוזב שכלל לא ציווה לנהוג כך? יתר על כן, השאלה איננה רק אם אפשר לוודא את אלוקיותן של הפעולות שהוא נוקט, אלא גם שאלה עקרונית יותר: לא רק שאין למאמין דרכים לוודא מהי ה"אינפורמציה" שאלוהים מעביר לו, אלא שגם לא יוכל להסביר כיצד אינפורמציה כזו היא מן האפשר. כי כאמור האל הוא מוחלט והאדם יחסי והפער בין השניים הוא אינסופי, וכיצד ייכון ערוץ הקשר ביניהם?
כאמור השאלה הזו לא רלבנטית עבור עובדי האליל – אלו אינם מזהים נכונה את הגורם "המוחלט" וממילא הגורמים שאליהם הם פונים (כוחות הטבע, פסיל) לא עומדים בפער אינסופי מהאדם. והרי בשביל להכיר את הגורמים הללו די בהכרה הטבעית שיש לאדם המשתמש בחושיו. אפשר לומר שהאלילים – מנקודת ראותו של העובד אותם – אינם "דורשים" ממאמיניהם ידיעה ודאית של פרטי הפולחן ועוד יותר אינם "מקפידים" על הפער בינם לבין האדם.
מכאן שה"מונותיאיסט האלילי" נדחק לפינה כדי למצוא פיתרון לבעיית הקשר בינו לאלוהיו. בגלל זאת הוא נאלץ להסתמך על האפשרות היחידה שנותרה עבורו: התערבותו הניסית של האל. כי אם כיצור סופי ומוגבל הוא מודה שלא יוכל להכיר לעולם את אלוהיו; אם הוא מודה שלא יוכל אפילו לדעת כיצד לעבוד את אלוהים, הרי עדיין אין בכך הודאה שהישועה לא תוכל לבוא מכיוונו של האל עצמו. כי מדוע לא יוכל זה להתערב ו"לסייע" לו בכך? מדוע לא יוכל אלוהים לצייד את המאמין ב"כלי תקשורת" מתאימים? ברור שאין זה מעל לכוחותיו המוחלטים! ברור שהאל הכל יכול מסוגל להעניק למאמין מה שהמאמין לעולם לא יוכל להשיג בעצמו: אמצעים "על-טבעיים" שבעזרתם יוכל המאמין לתקשר עם בוראו. ומהם האמצעים הללו? כמובן – כתבי הקודש של קהילת המאמינים.
כיצד מתייחס המאמין לכתבי הקודש הללו? ובכן ברור לו שהם נראים כ"אובייקטים" טבעיים (ככל ספר אחר). משמע כתובים בדפוס רגיל, על נייר רגיל, הם כרוכים בכריכה כשל כל ספר אחר וכו'. ואולם בו בזמן תוכנם, המסר שבם, נמסר לנו מידי האל או לפחות נכתב בהשראתו. ע"י הכנסתה של ההנחה הזו מצליח המאמין להשתחרר מהמלכוד: מצד אחד הוא מחזיק בידיו מסר מפי הגבורה ממש, באשר כתבי הקודש נתפשים כאמצעי תקשורת מוחלטים (הם הוענקו בידי האל עצמו!); ומצד שני כדי להתוודע אל הכתבים הללו ואל תכנם האלוקי אין כל צורך ב"התגלות" האל או בחריגה ניסית כלשהי מסדר העולם הטבעי. כל מה שהמאמין צריך הוא לקרוא בכתבי הקודש ולמלא אחר המצוות הרשומות שם.
ואמנם הנחה הזו אינה מבטלת את האמונה בהתגלות אלוהית שהתרחשה כביכול בעבר ההיסטורי, כפי ש"תועדה" בכתבים האלו עצמם. אך האמונה בהתגלות זו (ב"עובדת" התרחשותה) היא עצמה אינה צריכה כל סימוכין על-טבעי או "מוחלט". כל מה שנדרש כדי לדלות את אותה אינפורמציה הוא רק לקרוא בטכסט המקודש, אשר מעיד על עצמו שניתן משמיים בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה. שכן ההנחה היא שהטכסט, מפאת קדושתו, לא יכול לטעות. הטכסט ערב לכך שמה שמצוי בו (אירוע ההתגלות) הוא אמת מוחלטת.
אך זוהי מעגליות קסמים וממילא אין ממנה כל מוצא: אלוהים העניק למאמין טכסט קדוש, אשר בשל קדושת המסר שבו (שיש אלוהים ושהייתה התגלות) נחשב כודאי. המשמעות הפרדוקסאלית של המעגליות הזו היא בביטולה של האמונה באלוהים והמרתה בדבר חדש – הזיכרון הקולקטיבי של הקהילה (המסורת). אמנם נכון שבמוקד אותו זיכרון קהילתי מצוי "אלוהים". אך מבחינתו של האדם היחיד ה"אלוהים" הזה הוא רק בבחינת מושג מתווך – הוא אינו נמסר ליחיד ישירות אלא מותנה בתהליך היסטורי-חינוכי. משמע: אלוהי הקהילה אינו אלא סך כל נכסי התרבות שלה ולפיכך הוא איננו אמת תיאולוגית. ממילא נובע מכך שהמאמין אינו צריך כלל להאמין… כל מה שהוא "מחויב" אליו הוא להיוולד בקהילה ולספוג (בעל כורחו) ממורשתה.
ואכן זהו טבעו של המושג "זיכרון קולקטיבי": הוא מציין קורפוס של מסורות, אמונות, השקפות, מנהגים, סמלים וכו' ומעצם הגדרתו הוא מתייחס לתופעה אנושית טבעית המתקיימת בתוך ההיסטוריה. לעולם הזיכרון הקולקטיבי לא יהיה גוף ידע הנמסר באופן ישיר והתגלותי ליחיד. הווה אומר: לעולם אין בו מסירת ידע באופן מלא ומיידי – כפי שקורה בהכרה אינטואיטיבית וניסית. במקום זאת הידע נמסר אך ורק באופן דיסקורסיבי, מאב לבנו. מכך נובע שכל מה ש"יודע" המאמין, כל מה שהמסורת מתירה לו "לדעת", הוא אך ורק את אותה אינפורמציה שנושא בתוכו הזיכרון הקולקטיבי, ואף חשוב מכך – את העובדה הזאת עצמה, דהיינו את בלעדיותו של הזיכרון הקולקטיבי. הזיכרון הקולקטיבי כאילו אומר למאמין: "יש ידע בלעדי שאין לערער עליו – אני הוא אותו הידע!"
יתר על כן. ככל שהמסורת מתארכת בזמן, דהיינו ככל שהזמן חולף (וממילא העבר "תופח", דהיינו יש "יותר" עבר), הרי משקלו הערכי של הזיכרון הולך וגדל. זהו תהליך אקומולטיבי שבו הכמות הופכת לאיכות – התוקף של הפרקטיקה ההיסטורית נתפש בנפש המאמין כמבוסס יותר ככל שחולפים הדורות. מכאן שכל דור הוא, באופן עקרוני לפחות, מאמין גדול יותר מקודמו, ממש כמו במשל הידוע על גמדים היושבים על כתפי ענקים ולפיכך מרחיקים ראות מהם.
ובאמרנו את כל זאת הגענו סופסוף לאלילות הקיצונית והטהורה ביותר שיוכל להשיג בן תמותה, זו שהגדרנו כ"מונותיאיזם אלילי". זוהי אלילות שבה הפולחן הוא הזיכרון והזיכרון הוא הפולחן: המאמין יוצר במוחו ("זוכר") את אלוהיו (בכפוף להנחייתו של הזיכרון הקולקטיבי); בו בזמן עבודתו של המאמין את אלוהיו, הפולחן שלו, מסתכם בציות למצוות היסוד שמוטלת עליו – לזכור. לזכור את העבודה ולעבוד את הזכירה.
לכן בסופו של יום משמעותה העמוקה של האלילות שקולה לקידוש ההיסטוריה, וליתר דיוק – שקולה לקידוש הזמני והחולף. וממילא גם להפך: הזמני והחולף מקדש בתורו את האלילות. וזוהי סופסוף גם הגדרתה המדויקת של האלילות הטהורה – היא מזדהה עם הזמן וכך גם מתייצבת כתמונת מראה של דת האמת העל-זמנית והנצחית.
