להלן תקציר, ראשי פרקים והקדמה מספר העיון שכתבתי (טרם יצא לאור)
לעולם תהא הילדות: עיונים פילוסופיים בחלל ובזמן
תקציר
לקראת תחילת המאה ה-20 הציג פרויד משנה מעמיקה וחסרת תקדים המכוונת לביאור תופעת הילדות. בהסתמכו, לרוב באופן לא מודע, על מבנים תיאורטיים עתיקים החוזרים אחורה בזמן עד פרמנידס ובעיקר אריסטו הוא ניסה לצקת פשר חדש ורדיקלי לתופעה. למרות יתרונותיה ההסבריים של גישה זו, הרי מבחינה פילוסופית עקרונית המהלך לא צלח. הסיבה העיקרית היא התכחשותו של פרויד לרובד המטפיזי שבבסיס הילדות, רובד שעומד ביסוד החקירה של חיבור זה. כפי שאראה להלן הכשל האנטי-מטפיזי של פרויד מתבטא בעצם הניסיון להשליך את כל יהבו על יסוד הזמן. כך ניתן דגש מוגזם לצדדים התהליכיים ובני החלוף במציאות (ומכאן גם עניינה הרב של הפרוידיאניות ב"התבגרות") כמו גם לדרישה העקרונית הבעייתית להתמקד בכיווניות או בתכליותיה של אותה תהליכיות. מהלכו של פרויד מושפע לא רק מהאריסטוטליות אלא בעיקר מתבנית המחשבה הדומיננטית של המודרנה, המציבה במרכז סדר יומה את האדם כיצור סופי ומוגבל ("זמני") ההולך ומכונן את עצמו מתוכו פנימה.
הדיון בחיבור זה יתקיים בשתי חטיבות: החטיבה הראשונה מתחקה אחר התגלגלותו של הכשל "המטא-פרוידיאני" בעוברו מהזירה הפילוסופית ועד לפסיכואנליזה עצמה. שם נגלה מבנה תהליכי ורפלקסיבי- הפנייה של האדם "פנימה"- הנוגע למספר היבטים: המטפיזי, האפיסטמולוגי, המטא-לוגי-לשוני ולבסוף האתי-היסטורי.
החטיבה השנייה היא בגדר ניסיון להציל את המשנה הפרוידיאנית אודות הילדות וזאת על ידי שיקומה מחדש על בסיס הזר לה לחלוטין, כלומר שידוכה לאותה תשתית מטפיזית שכנגדה קמה מלכתחילה. תשתית "על-זמנית" זו תתפרש כמעוגנת במגמה הפילוסופית שהניח אפלטון (ושכנגדה יצא אריסטו) ושמרכזה יועמד מושג החלל. כך או כך, על גבה של זו יידונו מחדש אותם מישורים שנדונו בחטיבה הראשונה, כאמור הפעם מזווית חדשה- "אפלטונית". דיון זה מתיימר להניח ראשי פרקים לשיטה פילוסופית מקורית וכוללת, שהיא מבחינה עקרונית היפוכה הגמור של הפרוידיאניות ושל הפילוסופיה שאפשרה אותה מלכתחילה. לשון אחר: תכלית המהלך בחטיבה השנייה מתבטא בניסיון לשקם את מושג הילדות ואת הקוהרנטיות שלו, שניטלה ממנו בידיהם של המטא-פרוידיאניים.
ראשי פרקים
הקדמה
מבוא מתודולוגי כללי
חטיבה ראשונה: קץ הילדות
- מבוא: הכושר האינטואיטיבי באדם ובילד
- פרויד ומאבקו בתום הילדות
- קאנט ומאבקו ברעיון האינטואיציה
- שורשיה המטפיזיים של הפרוידיאניות לאור מושג הזמניות:
- הוויה והתהוות ופתרונו של אפלטון
- מאבקו של אריסטו באפלטון: העצם כהתהוות וכאקטואליזציה
- מושגי הצורה והחומר בשירות המטא-פילוסופיה האריסטוטלית
- "המניע הבלתי מונע"- כשל הכינון העצמי בשיאו
- מקאנט להיגל: הדבר כשלעצמו והדבר בשביל עצמו
- תרומתו של היידגר: זמניות, מוות ו"אחדות הניגודים"
- דחף וזמניות בפרוידיאניות
- הרובד האפיסטמולוגי במטא-פרוידיאניות המודרנית:
המעבר מקאנט לפרויד לאור מושג הזיכרון
- הרובד המטא-לוגי-לשוני: "עיקרון הנביעה הלשונית":
- עיקרון הנביעה הלשונית והוויתור על הסמנטיקה אצל אריסטו
- קאנט: הלוגיקה הטרנסצנדנטלית בשירות עיקרון הנביעה הלשונית
- "הלשון האידיאלית" אצל פרגה כחזרה מאונס לעיקרון הנביעה הלשונית האריסטוטלי
- עיקרון הנביעה הלשונית אצל פרויד
- הרובד האתי-היסטורי: מרוסו לפרויד לאור מושג ההתבגרות
א. רוסו: שיקומו של "המצב הטבעי" כיעד ליחיד ולחברה
- קאנט: הנאורות כאידיאל התבגרותי
- פרויד: ההיסטוריה כדת "מתבגרת"
חטיבה שנייה: בראשית הייתה הילדות
- המעבר מהמטפיזיקה של הזמן למטפיזיקה של החלל
- תרומתו של היידגר לזיהוי הפרדוקסליות העומדת ברקע מושג החלל
- שורשיה המטפיזיים של האפלטוניות לאור מושג החלל
הרובד האפיסטמולוגי: הזיקה של ההכרה לחלל לאור קיומו של הכושר האינטואיטיבי
ממזלגו של מנון ל"בעיית האינדוקציה": תורת ההיזכרות האפלטונית כביטוי לכושר האינטואיטיבי
- הרובד המטא-לוגי-לשוני: "נס המשמעות" והמעבר ל"מושא מטפיזי"
- הרובד האתי-היסטורי וזיקתו למושג הילדות: מודל "בן האלוהים" כביטוי לילדות האולטימטיבית
- סיכום
הקדמה
מתי היה זה שניעורנו משנתנו ויצאנו לעולם? אם בכלל? מאז ומעולם ידענו להבחין בין ילדים למי שכבר אינם כאלו. ילדים לעומת "מבוגרים" ("ישנים" לעומת "מקיצים"). מן הסתם כבר בפרה-היסטוריה האדם הקדמון עמד על כך שהילדים קטנים ממנו בממדיהם וחסרי יכולות פיזיות ומנטליות שהוא עצמו הספיק לרכוש במהלך חייו. הבחנה טריוויאלית זו עיצבה יחס נורמטיבי שונה לאותם יצורים "לא בשלים". לאורה יצרנו כללי אצבע לצרכי הגנתם, פרנסתם ואפילו "כבודם". מאוחר יותר, עם צמיחתה של הציוויליזציה והתרבות ועם היווצרותן של השפה המדוברת ולאחר מכן הכתובה, השתכללה תובנה זו וההתייחסות הנורמטיבית התעדנה אף יותר: משלב זה יכולנו כבר להמשיג את "מצב" הילדות ואת משמעויותיו המעשיות והתיאורטיות. קביעות מוסריות וחוקיות-משפטיות באו לגבות את ההבחנה הזו: מאיזה גיל זכאי האדם לצאת מחזקת משפחתו ולהינשא? להחזיק ברכוש? לצאת למלחמה? כך המשיך להתגבש דימוי הילדות בתרבות האנושית.
במקביל התובנה הראשונית ש"מצב" הילדות הוא נחלת כולנו התפתחה גם היא. מעתה היה קל יותר להבין- דרך ילדינו שלנו או דרך ילדים אחרים- כי הילדות טמונה גם בתוכנו. גם תרבויות שסברו כי פסגת שאיפותיו של האדם היא להתפתח ולהשתכלל מבחינה מעשית ורוחנית (בקצרה: "להתבגר"), הרי ממילא הניחו כי מהלך זה מחייב התייחסות לילדות האורבת לנו מבפנים תוך ניסיון "לבטלה". אולם מרבית חברות האנוש לא הרחיקו לכת עד כדי כך. עבורן נתפסה הילדות, אף אם הייתה "מצב עניינים" חסר ופגום, כאתגר שלא ניתן להעלימו לחלוטין. לכל היותר מצווה האדם להתגבר עליו כמידת יכולתו. כך התעצבה האמביוולנטיות הבסיסית שלנו למצבנו הקיומי, כלומר לעובדה הבלתי ניתנת להכחשה עבור כל בן תמותה- כולנו "קצת" ילדים.
השלב ההיסטורי הבא ביחסנו לילדות הונח עם צמיחתה של חשיבה מסדר גבוה יותר ובייחוד עם היווצרותה של הפילוסופיה ביוון העתיקה. כעת הופיעה היכולת לעשות שימוש בשכלנו כדי להפשיט ממחשבותינו הגסות, מן המיתוסים של חברתנו ומערכי "השבט" עקרונות אוניברסליים העולים בקנה אחד עם מחשבה רציונאלית. הונחו היסודות להכליל את "מצב" הילדות ואת ניגודו- "ההתבגרות"- בתוך תמונת עולם פילוסופית והיסטורית מורכבת. שלב זה רכש את ביטויו המובהק מאוחר יותר- בעת החדשה- ובאופן מודגש אפילו יותר עם תנועת הנאורות. בתקופה זו העמדנו באופן חסר תקדים את עצמנו ואת ההיסטוריה שלנו במרכז עולמנו וכך גם העמקנו את מבטנו פנימה. באופן פרדוקסלי היווצרו של הציווי המודרני "התבגר!" הקיץ בנו את היחס החדש-ישן למה שעמד מאז ומעולם ברקע מהלך ההתבגרות הנדרש- הילדות.
נקודת המוצא לחיבור זה היא אותה אמביוולנטיות בסיסית המצויה בנו לגבי הילדות. בעזרתה של זו אנסה לשרטט תמונה רב-שכבתית ומקיפה ככל האפשר של השלכותיה על העולם האינטלקטואלי והרוחני של האדם. עם זאת, העמדה הבסיסית המוצגת כאן איננה דו-ערכית בעצמה. אדרבה, גם אם לא ניתן לבטל נטייה קונפליקטואלית זו כלפי הילדות- המעוגנת כאמור במצב האנושי הקיומי- אין זה שנמנע מאיתנו להציע לה פתרונות מוצלחים ככל שניתן, על מנת להעמידה באור הנכון.
"לעולם תהא הילדות"- כתובת זו על הקיר לא תימחה לעולם. אף על פי כן, זו איננה רק חידת הספינקס הרובצת לפתחנו כדי לאתגר ולהביך. בעיניו של כותב שורות אלו היא מצביעה גם על דרך הפתרון. פתרון זה הוא עיקר תכליתו של החיבור הנוכחי.
