הסיפור העצוב על מתן תורה

כשבא אלוהים לתת את תורתו לעם ישראל לא ראה אותה. חיפש וחיפש עד שמצא אותה יושבת בפינה ודמעות זולגות לה מהדיבר הראשון ומרטיבות את כל ספר שמות. חשב שהיא בוכה. גייס אלוהים את כל רחמיו ובלחש בלחש פנה אליה: מה קרה מתוקה ולמה את בוכה ככה? "אני פוחדת כל כך", אמרה, "ואני לא רוצה להיפרד ממך ומהשמיים החמימים ולרדת לעולם הקר למטה. ומי יודע איך בני האדם האלה יקבלו אותי שם." גירד אלוהים את עורפו במבוכה ואמר לה: "אבל חמודה, אל תדאגי אני תכננתי הכל, יהיה לך ממש מוצלח שם למטה ועם ישראל נורא יאהבו אותך ואת תביאי כל כך הרבה טוב לעולם. הנה, אפילו כתבתי בתוכך 'וירא כי טוב'" ראה שהיא לא מתנחמת והלב שלו ממש התרכך. אמר לה: "אוקיי, יש לי רעיון: אני אחרות אותך על גופי וככה נרד ביחד לעולם. ככה תמיד תהיי קרובה אליי." באותו הרגע ידעה התורה שהצליח לה ואפילו התחילה לחייך כמו שרה אמנו אבל הסתירה את זה טוב טוב מאלוהים. "אבל תזכרי תמיד", הוסיף, "לא לתת לבני האדם להתקרב אלייך יותר מידי, יש לי עור רגיש." הבטיחה התורה לאלוהים שככה תעשה אבל מאחורי גבה הצליבה את האצבעות שלה. הלך אלוהים וחרת את התורה כולה על גופו ואחר כך ירדו שניהם לאדמה. הגיעו להר סיני. מהרגע הראשון התאהבו בה בני ישראל ורצו לחבק אותה. הפנתה התורה את ראשה לאחור וכשראתה שאלוהים לא מסתכל החזירה מבט סקסי לעם וקרצה להם שיתקרבו עוד. "אל תפחדו", אמרה להם, "אני לא נושכת. בעצם אני ממש נעימה". התחילו בני ישראל להתקרב לתורה. בהתחלה בהדרגה ובאופן מהוסס אבל אחרי כמה דורות טובים, דווקא אחרי שהתרחקו ממעמד המפגש הראשוני, גדל הביטחון שלהם והם החלו לחוג סביבה נוגעים לא נוגעים בה. עד שיום אחד מישהו, אולי זה היה רבי עקיבא, שלח יד ללטף אותה. "נעים כל כך" הוא אמר לחבריו, "בואו תיגעו". התקרבו האחרים ושלחו גם הם ידיים. מהר מאד זה הפך להרגל וכולם נגעו ונגעו ואף אחד לא שם לב שהעור של אלוהים מתחיל להאדים. בשלב מסוים חוצפן אחד שכולם קראו לו 'חוצפית' העז להוציא לשון ארוכה וללקק את התורה. בהתחלה נבהלו כולם אבל התורה דווקא עשתה קולות של הנאה ומהר מאד כולם ליקקו במרץ את האותיות החרותות על הגוף האומלל שנושא אותן. הפריחה על אלוהים החמירה עוד יותר ורק אז הוא שם לב מה קורה והתחיל להבין את הטעות שלו. הוא ניסה לסגת קצת לאחור, להתרחק מהאנשים אבל התורה האחוזה בו באה כמובן בעקבותיו ובעקבותיה באו כל מי שחשק בה. ואז מישהו נתן ביס רעבתן במרכז הגוף האלוהי הפגוע, ממש מעל בראשית י"ב. אלוהים צרח מכאבים והתחיל למרר בבכי. "עזבו אותי, עזבו אותי" צרח אליהם אבל אף אחד לא היה מוכן להקשיב לו. כל מה שהיה להם בראש זו היא. בלהט הרגע הם התפשטו מבגדיהם ולקול תופים הולך וגובר שפתאום בקע מאיפשהו הם עטו עליה מכל עבר. מיד לאחר מכן התחילו אותיות התורה השחורות ממילא להשחיר יותר ויותר תוך כדי שהן הולכות ומתעבות וכך מכסות שטח הולך וגדל על עורו הצח של האל. השלב הבא היה שהאותיות התחילו להצמיח תגים וקוצים שפלשו לעומק הבשר. דם אלוהי החל להישפך. בשלב הזה אלוהים החל לנוס על נפשו, עם תורתו עליו. תוך כדי כך הוא צעק אליה, כנראה בשביל להתגונן, "לא בשמיים היא, לא בשמיים היא". אבל זה לא עזר לו. היא רק צרחה בהתלהבות לאספסוף המשולהב: "עת לעשות לשם – הפרו תורתך!" והם רדפו אחריה, אחריו, מאות על גבי מאות של שנים. והפרו אותה, מאד הפרו. בסוף הדביקו אותה וכל אחד ואחד מבני ישראל מצא לו אות שחורה התואמת רק אותו לפי שורש נשמתו ולפי מידותיו והוא נצמד אליה כל כך קרוב עד שהתמזג איתה לחלוטין בשעה שהיא התפשטה מבפנים לתוך הבשר האינסופי של האל הגווע. מאז אלוהים גוסס עוד ועוד ככל שהאותיות השחורות האחוזות בבני ישראל הולכות וכובשות את גופו. והרעש של צעקות הכאב שלו הולך מקצה העולם ועד קצהו ונשמע עד גולגולתא.