האם מדינת ישראל קולוניאליסטית דיה?
Is the State of Israel Colonialistic Enough?
דורון פורת
תקציר
בעוד שהויכוח בעולם על הקולוניאליזם המערבי משמש כרקע לויכוח המקומי על מהותה של הציונות ומדינת ישראל; ובשעה שהמחנות הניצים – הציוני והפוסט-ציוני – מנערים חוצנם מעצם התופעה הקולוניאליסטית, כל אחד ממניעיו הוא, המאמר בא להראות את צדדיו החיוביים של הקולוניאליזם, ולמעשה של האידיאולוגיה שברקע התופעה. עם זאת, האידיאולוגיה הקולוניאליסטית במתכונתה הקלאסית אכן לוקה בחוסר קוהרנטיות וכתוצאה מכך גם יש בה פגם ערכי. תכליתו של המאמר להנהיר את הכשל התיאורטי הבסיסי הזה ולהציע תיקון בדמותה של אידיאולוגיה קולוניאליסטית "טובה" יותר, כזו שתוכל להתיישם בציונות.
Whilst the international debate on western colonialism serves as a backdrop for the local debate concerning the essence of Zionism and The State of Israel; and while the conflicting camps – Zionist and post-Zionist – turn their back on the very concept of colonialism, each for their own reasons, this article aims to set forth the positive aspects of colonialism, or actually of the ideology behind it. However, this ideology in its classical manifestation is, indeed, incoherent and as a result morally defected. The purpose of the article is to explicate the theoretical fallacy and to suggest a solution in a shape of a “better” colonialistic ideology, one that could be applied to Zionism.
חלק ראשון: מטפיזיקה והיסטוריה
אחד הרעיונות המודרניים הבולטים המאפיינים את תרבות המערב מייחד לתהליך ההיסטורי תפקיד של צמיחה ערכית. לפי תפישה זו ההיסטוריה היא בבחינת תנאי יסוד או מצע אונטולוגי "המאפשר" לאינדיבידואל ולחברה לטפס מעלה, כלומר לנוע במעלה הסולמות האתיים, האסתטיים, הפסיכולוגיים וכו' וכך להתקרב אל אידיאל השלמות. הרעיון של התפתחות היסטורית לקראת שלמות הוא גלגולו של הרעיון הדתי הישן אודות "אחרית הימים" וצורתו המודרנית, המחולנת, מתבטאת במושג ה"קדמה".
ברקע הרעיון של צמיחה ערכית היסטורית מונחת האמונה בקיומן של היררכיות כתנאיי יסוד. ברור כי האמונה בצמיחה שכזו מתבססת על ההנחה, כי קיימים בחיים האנושיים פערים בין המצוי לרצוי וממילא המשמעות של כך לאדם היא בקיומן של היררכיות שונות. שכן, במקום שקיימות היררכיות (מדרגים) ממילא תיתכן "תנועה" (על ציר הזמן ההיסטורי) בין שלביהן השונים, כלומר תנועה ממצב אקטואלי מסוים למצב חדש וטוב יותר.
אך למרות התפקיד החשוב שיש להיסטוריה ביחס לצמיחה ערכית, הרי הנחת היסוד שלי במאמר זה היא שההיסטוריה לא תוכל לשמש כתנאי היסוד הראשי לצמיחה המבוקשת, כפי שגורסת העמדה המחולנת. לכן ההשקפה המודרנית המבקשת להשיג את המטרה הזו באמצעות ההיסטוריה לבדה מובילה דווקא לביטולן העצמי של ההיררכיות – ומכאן למשבר.1
ממילא מתבקש לטעון שישנו מצע הקודם להיסטוריה וזה הוא בעל אופי טרנס-היסטורי. זהו מצע מטפיזי שבלעדיו שום היסטוריה – מודרנית או עתיקה – לא תוכל אפילו לקדם אותנו הלאה. אף כי בעמדה זו כשלעצמה אין חידוש רב, בכל זאת ייעשה כאן ניסיון "לשקמה" על רקעם של הדברים הבאים.
1 הקיעקוע העצמי של ההיררכיות הוא תוצאה הגיונית של המגמה המודרנית המוותרת על המימד הטרנסצנדנטי וה"טרנס-היסטורי". כתוצאה מויתור זה הסטנדרטים הפילוסופיים "מונמכים": "את מה שמופיע כחילון המושגים התיאולוגיים יש להבין, בסופו של דבר, כסיגול התיאולוגיה המסורתית לאווירה האינטלקטואלית שיצרו הפילוסופיה או המדע המודרניים, הן של הטבע הן של הפוליטיקה.
'חילון' הבנתה של ההשגחה העליונה מגיע לשיאו בדעה שדרכי האל ניתנות לפיענוח על ידי אנשים נאורים… ככל שסדר ההשגחה נראה מובן יותר לבני האדם נעשה האיסור על עשיית רע ברור פחות… מטרות הפעולה האנושית הונמכו" (שטראוס, ליאו, תשס"ה, עמ' 227).
בדברים שיבואו להלן אנסה להמחיש את הרעיונות הללו דרך ניתוח התופעה ההיסטורית המודרנית והספציפית המכונה "קולוניאליזם" ובו בזמן דרך ניתוחה של הדיסציפלינה "הפוסט-קולוניאליסטית". למען הדיוק המאמץ שלי יהיה להציג את הקולוניאליזם דרך העדשה הפוסט-קולוניאליסטית (הבאה לבקרו) ואטען לקיומו של מכנה משותף בין הקולוניאליסטים לבין מבקריהם.
ההידרשות שלי לפוסט-קולוניאליזם (להלן "פוסט") אינה כל כך בגלל חשיבותו שלו, אלא יותר כבחירה מתודולוגית שתקל עליי להבהיר את רעיונותיי באופן כללי, כמו גם את זיקתם של הרעיונות הללו באופן ספציפי לציונות. על סמך ההשוואה בין הקולוניאליזם לפוסט אוכל לגשת לאחר מכן לניתוח שאלת הציונות ומדינת ישראל ובעיקר אוכל לרמוז על פתרון קוהרנטי למשבר הציונות, משבר הנובע מיחסה של הציונות לשורשיה ה"קולוניאליסטיים". השאלה לגבי "מידת" הקולוניאליות של הציונות (ומדינת ישראל) תוכל לקבל מענה רק לאחר שתיבחן הזיקה בין הקולוניאליזם והפוסטקולוניאליזם מתוך יחסם של אלו לבעיות המטפיזיקה וההיסטוריה המודרניות. אני אראה שהקולוניאליזם בכלל וה"קולוניאליזם" הציוני בפרט משליכים את יהבם על ההיסטוריה כנושאת הבלעדית של הצמיחה הערכית, ומכאן המשבר.
כאמור הקולוניאליזם והפוסט כאחד מגלמים בתוכם עמדה נפשית מודרנית, אשר לא הייתה מן האפשר קודם לכן. תמציתה היא, אכן, בהענקת משקל יתר להיסטוריה ובניסיון להפיכתה לתנאי היסוד הראשי (ואפילו היחיד) לצמיחה ערכית, או, לכל הפחות, ל"שחרור האדם". מנקודת ראות זו כך נוצר "משבר הקיום" מלכתחילה וממילא באותו אופן כך גם יוכל להיפתר: מעלת האדם, חירותו, אושרו ורווחתו כל אלה אינם נתפשים יותר כגזירת גורל הכרחית ואינם משקפים אמת מטפיזית "נצחית". במקום זאת הם נתפשים מנקודת המבט המודרנית רק בגדר תנאים קונטינגנטיים (היסטוריים) הניתנים לשינוי.2 ואמנם התפישה זו, המאפיינת באופן מובהק וגלוי את החשיבה הפוסטית, נראית אולי לא רלבנטית לזו הקולוניאליסטית. אף על פי כן, אם נאמץ נקודת מבט שונה מהמקובל נוכל לגלות רמזים להימצאותה, אף אם באופן גולמי בלבד, בתוך האידיאולוגיה הקולוניאליסטית עצמה.
2 כדברי ניטשה: "נכון, ייתכן שקיים עולם מטפיזי; קשה להלחם במוחלטותה של האפשרות לכך… אולם זו אין בה תועלת, על אחת כמה וכמה אסור שהאושר, הרווחה והחיים יהיו תלויים בקורי העכביש של אפשרות כזו." (ניטשה, פרידריך, תשס"ט, עמ' 40, ההדגשה שלי)
יש משהו מפתיע בכך שה"מדע" שנבנה בשיח הקולוניאליסטי (בייחוד זה המאוחר) הולך ונבנה מחדש גם בשיח "הפוסטי" עצמו. כי בבואם של הפוסטים ליצור ביקורת הם ממשיכים את דרכם של מבוקריהם. שני ה"מדעים" הם ניסיון לכוון את גופי הידע ללכוד ברשתם אך ורק את הפעילות האנושית ואת תוצריה ההיסטוריים ובכך לעקוף כביכול את הממד המטפיזי, אם לא לבטלו ממש. עבורם זהו תמצית הדיון ההיסטוריוגראפי וההיסטוריוסופי. כפי שנראה בהמשך זהו גם המצב ביחס למקרה הציוני.
אף על פי כן, ניסיון כזה הוא יומרה כושלת ומכאן גם הצורך בשיקום שתי התפישות כאחת: חרף רצון אותו "מדע" ליצור חקירה של העולם האנושי בכליי מחקר היסטוריים-אנושיים בלבד, הרי סוג הדיון שהוא מכניס, שלא מדעת וכנגד רצונו, מתבסס על הנחות יסוד מטפיזיות ואונטולוגיות. אפנה עתה לבאר זאת תוך הצגתו של היחס המשולש בין ההיסטוריה, המטפיזיקה והתודעה.
טענת היסוד שלי בחלק זה היא כדלקמן. עצם הדיון בהיסטוריה או במשמעות ההיסטוריה מניח בהכרח הנחות מטפיזיות מוקדמות וממילא גם מניח את קיומן של היררכיות. מדוע? כל דיון היסטורי מתבסס על כך, שניתן לקיים רפלקציה על רצף האירועים המתהווים. הווה אומר, ניתן להעמיד תמונת עולם כוללת ומוגמרת (לפחות במידת מה!). שהרי תמונת ההיסטוריה היא שורה של דימויים מופשטים ו"סטטיים" וככזו היא אינה היסטורית בעצמה. היא טרנס-היסטורית מהבחינה שהיא מתעלה מעל שטף האירועים הטבעי כדי לחדור כביכול אל המהות העומדת מאחוריהם. ההיררכיה היא לפיכך תוצר של הפער בין הרובד המטפיזי-טרנסצנדנטי לבין הרובד ההיסטורי. כך מנסח זאת ליאו שטראוס:
לא זו בלבד שההיסטוריה אינה נותנת הכשר למסקנה ההיסטוריציסטית, דומה שהיא מוכיחה שכל המחשבה האנושית, ובוודאי כל המחשבה הפילוסופית, מעוניינת באותם נושאים בסיסיים או באותן בעיות בסיסיות, ומכאן שקיימת מסגרת בלתי משתנה שמתמידה בכל שינויי הידיעה האנושית, של עובדות ושל עקרונות כאחת… אם הבעיות הבסיסיות מתמידות בכל ההשתנות ההיסטורית, המחשבה האנושית מסוגלת לחרוג אל מעבר להגבלתה ההיסטורית או לתפוס משהו שמעבר להיסטוריה (שטראוס, ליאו, עמ' 25).
החריגה מעל האירועים הטבעיים (ההיסטוריים) מובילה כנגד רצונו את המתדיין – קולוניאליסטים או פוסט-קולוניאליסטים, במקרה שלנו – לזירה שהוא שואף להימנע ממנה. כך חוזר מהדלת האחורית הפער ההיררכי בין המטפיזי, העל-טבעי והטרנס-היסטורי לבין הטבעי וההיסטורי. הקושי, אם כן, צץ רק כאשר התיאורטיקן אינו מודע לכך. במקרה כזה הוא מכניס שלא מדעת לתיאוריה הנחות יסוד שרירותיות העומדות בסתירה לעמדתו שלו. הביקורת שלנו מופנית כלפי אותו תיאורטיקן המתכחש למטפיזיקה.
והנה כאן מופיעה שאלה חדשה: כיצד משקיפות תרבויות רבות ושונות, כלומר מערכות ערכים מסוימות, על המטפיזיקה? מה מבחין בין מטפיזיקה של תרבות אחת לבין זו של חברתה? פה רצוני לומר כדלקמן: על אף שההיררכיות כשלעצמן הן קודם לכל עיקרון מטפיזי ולכן אוניברסאלי והכרחי לחלוטין – אין תרבות שברקעה קיימת מטפיזיקה "אחרת" (ממש כשם שאין תרבות שבה אנשים אינם נושמים חמצן או אינם נזקקים למים) – הרי בו בזמן יש אינספור השקפות מטפיזיות במעבר מתרבות אחת לאחרת. כמספר התרבויות העולמיות כך גם מספר המטפיזיקות. לכן גם היחס לעיקרון ההיררכי, משמע החשיבות המיוחסת לעצם קיומם של סולמות ערכים (יהיו אשר יהיו), אינם זהים לכל התרבויות. ואולם דווקא על רקע זה בולטת העובדה כי תרבות המערב, וזו כנראה עובדה היסטורית בעצמה, מוקירה את המודלים ההיררכיים יותר מכל תרבות אחרת.
ועוד: העיקרון ההיררכי מתקשר היטב לנטייה הרציונליסטית של המערב. לא לחינם יש המדביקים לתרבות המערב – ואלה העושים זאת באים בדרך כלל מתוכו – את הכינוי "לוגו-צנטרית", בד"כ ככינוי גנאי. מאחורי הכינוי מסתתרת הנחת היסוד, שהמערב, ובייחוד המערב המודרני, מצמצם את תפישת עולמו לערך העליון שהוא מייחס להכרה המופשטת ולעליונות השכל והחשיבה הרציונאלית.3 זוהי האמונה המערבית-מודרנית כי ישנו טבע בסיסי ו"יציב" למציאות בכללותה4, ולנוכח זאת תבונת האדם לבדה – או בעיקר היא – יכולה "לשחזרו", כמיטב יכולתה.
3 ז'אק דרידה הוא בעל ברית חשוב של הפוסטים, באשר כמוהם הוא מזהה את הקשר בין מטפיזיקה, "רציונאליות" והשיח ההיררכי; כמו הפוסטים גם הוא מותח ביקורת חריפה על ההטיה המערבית הרציונאליסטית (והמודרנית). אדרבה, כפי שנראה בהמשך דרידה מגדיל לעשות ולמעשה קורא לביטול "טוטאלי" של אותו שיח .(Jacques Derrida, 1978, p. 81).
4 על פי טולמין (מצוטט אצל דול –(Doll, William, E החתירה ליציבות היא אימו והורתו של המודרניזם שאנו ירשנו: "למעשה 'עניינה העיקרי של אירופה במאה השבע עשרה היה 'המאבק ליציבות'. ודול מוסיף: גם דיקארט וגם ניוטון תרמו לתגבור מאבק זה בנסותם לבנות מחדש ביטחון, להראות כי הלכידות לא נעלמה והטבע עדיין 'מתואם עם עצמו'" (דול, 1999, עמ' 37). ואולם, ה"לכידות" וה"יציבות" של המאה ה-17 אינן אלא שם אחר למה שדמויות בנות ימינו (כמו דרידה) מכנות לוגוצנטריות. ממילא הן המסד המודרני שעליו צמחה המחשבה ההיררכית של דורנו.
מכאן שלהיות רציונאליסט מודרני פירושו ליצור היררכיות כפעולת חיקוי של היררכיות היסוד הקיימות זה מכבר במציאות: למיין וליצור אבחנות בין פנים וחוץ, בין פוטנציאלי ואקטואלי, בין נצחי לחולף, בין עיקר וטפל וכד'. כאמור התרבות המערבית הפנימה כבר מראשית דרכה את התובנה הזו טוב יותר מכל תרבות אחרת ולפיכך גם ניתן לומר שההיררכיה וההעפלה אל ראשה נתפשת במערב כמהלך של "טיהור עצמי", שבו האדם מיטהר מאותם יסודות לא רציונאליים שדבקו בו. זהו המפתח המערבי לפיצוח סוד הקיום.
דרך אחת לראות זאת היא להתבונן בצמיחתה הבלעדית של הדת המונותיאיסטית במערב. הרעיון שקיים אלוה יחיד ומופשט המושל בכל ויוצק סדר למציאות מעניק לגרסה ההיררכית המערבית תוקף חזק במיוחד. בעוד שבתרבויות אחרות התבססה האמונה בכוחות שונים המתקיימים כחלק מה"טבע" ובתוכו, האל המונותיאיסטי נתפש כמצוי "מעבר" לכל זה, מה שמקנה לו את אותה יכולת "לארגן" את עולמנו תחתיו.
יוצא אם כן שההיררכיה הכפולה הזו (אונטולוגית-אתית) משריינת את המודל ההיררכי כתבנית מחשבה הכרחית. לפיכך ניתן לומר, שרעיון האל בהיסטוריה המערבית היווה כעין גורם חינוכי בעל משקל רב ביותר והוא אשר הטמיע בתודעתם של בני המערב, מעבר למה שקיים בתרבויות אחרות, את עצם התפישה ההיררכית. לאור זה מתארגנת המציאות וכך גם נוצרו מכלול האבחנות התיאולוגיות בין חומר ורוח, בין חולין לקודש, בין אלוהים לשטן וכו'. את הניגודים החדים הללו על הפערים האתיים (האיכותיים) הנובעים מהם אנו מוצאים כאמור בעיקר בנצרות, שמבין שלוש הדתות אין ספק שהיא לא רק "המערבית" ביותר, אלא בעצמה מקור מרכזי לערכי המערב הקלאסיים. נקודה זו רלבנטית להבנת הקולוניאליזם המודרני שנוצר כידוע על ידי מדינות "נוצריות" ובאקלים תרבותי ואינטלקטואלי שנשען, כך או אחרת, על הנצרות.
מתוך מעמדו האונטולוגי של האל, כלומר משום שהוא נחשב כטרנסצנדנטי לאדם ולטבע, מתבררת גם המשמעות האתית של האמונה בו: ייעודו הדתי של האדם הוא להתעלות על ידי תיקון מידותיו ("לטהר" את עצמו) כדי להתקרב ככל יכולתו למעלת בוראו ואולי אף לזכות לשבת במחיצתו בעולם הבא. כיוון שהאדם – כך האמונה המונותיאיסטית – נברא בצלם הבורא מסלול התפתחותו הדתי-מוסרי נסמך על עיקרון "ישותי" המשותף לשניהם.
אמנם יש להודות שלא תמיד ההתפתחות הדתית או המוסרית של תולדות המערב נתפשה, באופן אקטואלי, במונחים של "רציונאליות" או "היגיון". ואף על פי כן עצם השאיפה ל"סדר" קוסמי, היסטורי, מוסרי, פסיכולוגי וכו' בהם רוויות שלוש הדתות הגדולות היא עדות חזקה לקיומן של היררכיות ולכן גם לקיום האמונה ברציונאליות.
הדיון שלנו בהיסטוריה מוביל באופן טבעי לדיון בתודעת ההיסטוריה. בתרבות המערבית שבה יש להיררכיות מעמד קיומי כל כך נוכל לצפות שמעמד זה ישתקף באופן שבו היא תופשת את ההיסטוריה שלה (ואף את ההיסטוריה העולמית בכלל). רוצה לומר: הרעיון ההיררכי המערבי צפוי למצוא ביטוי מובהק במישור הייצוג – ההיסטוריוגרפיה והיסטוריוסופיה. כיוון שבדרך כלל איננו סבורים שאנו מכירים את מאורעות ההיסטוריה (ודאי לא את כולם) באופן בלתי אמצעי, כאילו נכחנו שם בעצמנו ברגע התרחשותם, אין לנו להסתמך אלא על כתיבת ההיסטוריה, דהיינו על ייצוגיה ודימוייה. ביחס לאלה נצפה שההיררכיות יופיעו במלוא עוזן. ואכן ההיסטוריוגרפיה המערבית כמדע היא בבחינת מיון, קרי סידור ועריכה של המאורעות או ה"עובדות" על פי המודלים ההיררכיים: מה קדם למה? מה סיבתו של מה? מה חשוב ממה? וכו'. מכאן שעבור המתבונן בהיסטוריה מישור הייצוג ההיסטורי הוא המקום שבו תבואנה ההיררכיות לידי ביטוי.
מהי משמעותה של הקביעה האחרונה? ובכן לתפישה ההיסטורית והדיון ההיסטורי יש פן מעשי בולט. אם יהיה זה דיון אקדמי מקצועי או סתם אמירות בעלמא של האיש ברחוב, כך או כך, לא ה"עובדות" הן שנותנות את הטון. נכון, מי שמפנה את מבטו אל הייצוגים ההיסטוריים עוסק בוודאי (גם) בעובדות, ב"מה שהיה", אך למעשה עיקר עניינו הוא במה ש"ראוי להיות": מהו הדבר שיש ללמוד מההיסטוריה? מהו הלקח הנלמד ממנה? כיצד לתרגם את הידיעה הזו להשפעה ממשית על העתיד? כי בעוד שבשאלות אודות עובדות אין היררכיות (עובדה היא רק נתון בדיד – אין בה יחס או "הקשר"), הרי השאלות הערכיות (כמו המטפיזיות) הן היררכיות מטבע בריאתן. הן מבוססות על הנחת קיומו של מדרג איכותי המבדיל בין "נכון" ו"לא נכון", "טוב" ו"רע", "יפה" ו"מכוער" וכו', ולכן יש בהן פוטנציאל לשינוי ולפעולה.
אך "גילוי ההיסטוריה", או ה"היסטוריזם" לא התרחש אלא רק בעת החדשה, במיוחד בזו המאוחרת (ובמיוחד במאה ה-19). רק משלב זה האמונה בנזילותן של ההיררכיות הערכיות קונה שביתה של ממש בתודעה המערבית, כלומר "מתגלה" העובדה שמה שנכון בזמן ומקום מסוים כלל איננו נכון בזמן ומקום אחרים. יתר על כן: כעת גם מתברר כי לעצם התגלית הזו יש משמעות היסטורית: עצם הידיעה החדשה מציידת את האדם במצפנים תרבותיים ומוסריים שמעולם לא הכיר וכך מחוללת התגלית שינויים חברתיים חסרי תקדים.5
כך מסתבר שה"תגלית" המודרנית של תודעת ההיסטוריה היא ניסיון חסר תקדים להעתיק את ההיררכיות מהשדה המטפיזי אל השדה ההיסטורי-תודעתי, כלומר ממדיום "סטטי" למדיום "דינאמי". כך גם נחשף ההבדל האונטולוגי בין שני סוגי ההיררכיות: כאשר אנו מפיקים מוסר השכל מההיסטוריה, ואפילו יהיה זה מוסר השכל פעוט ושולי המופק מה"היסטוריה" הפרטית שלנו, אנחנו שואפים ליצור שלב גבוה יותר. הווה אומר: ההיררכיות הפנים-היסטוריות – בניגוד להיררכיית היסוד בין הרובד ההיסטורי האימננטי לרובד המטפיזי הטרנסצנדנטי – אינן ממתינות לחישופן "כפי שהן" מתוך התבוננות בקיים. במקום זאת הן הולכות ונוצרות על ידי המשמעות שאנחנו מעניקים להיסטוריה ומתוך כוונותינו ליצירת שינוי. במילים אחרות: ההיררכיות אינן קיימות אלא אם כן האדם יוצרן. כאמור תהליך העתקתן של ההיררכיות מהשדה המטפיזי לשדה ההיסטורי הגיע להבשלה במאה ה-19.
אנחנו מגיעים עכשיו לנקודה מכרעת. ככל שהתרבות מגלה עניין גדול יותר בהיסטוריה, הרי יש בה פוטנציאל גדול יותר לשינוי, דהיינו לתיקון חברתי. לכל שינוי שכזה יש משמעות מוסרית, חיובית או שלילית, באשר הוא התקדמות (או נסיגה) בשלבי ההיררכיה. כיוון שהמערב (המודרני) עולה על כל התרבויות האחרות במשמעות הקיומית שהוא מייחס להיסטוריה, למעשה לתודעת ההיסטוריה, הרי ממילא המערב הוא "טוב" יותר מכל תרבות אחרת. התשוקה לתודעה היסטורית, להבנה ופענוח של העבר (ומתוך כך גם של ההווה והעתיד) אינה אלא התשוקה לשלמות ולטוב. מן הסתם זוהי גם המשכה ופיתוחה של התשוקה המטפיזית-דתית להתבונן בהיסטוריה "מבחוץ" ובכך להדמות למי שעומד בראש ההיררכיה הקוסמית כולה (האל).
5 די להזכיר בהקשר זה את היגל, מרקס וכל יורשיהם – תומכים ומתנגדים – שייסדו את "מדעי ההיסטוריה" המודרני בגרמניה ומאוחר יותר הורישו את "התשוקה להיסטוריה" לשאר העולם המערבי המודרני.
שוב: פוטנציאל "גבוה" יותר יכול בהחלט להפוך לחרב פיפיות. ואכן רבים אומרים שהרוע האנושי יכול היה להגיע לשיאים חסרי תקדים היסטורי רק במערב, למשל בנאציזם. אך רוע כזה הוא דווקא עדות פרדוקסאלית לעוצמתה הערכית של תרבות המערב ולסיכונים שעוצמה גדולה מזמנת למי שמחזיק בה.
חלק שני: קולוניאליזם ומודרנה
עד כה התמקדתי בעיקר בהקשר הרחב (הלוגי-מטפיזי) של ההיסטוריה בכלל ושל התרבות המערבית המודרנית בפרט. כדי לדון בשאלת הקולוניאליזם והפוסט, ומאוחר יותר גם בקשר של השניים לציונות ומדינת ישראל, עלינו להראות כעת כיצד ממוקמות התופעות הספציפיות הללו בתוך המפנה המודרני. במילים אחרות: עלינו להציב הן את הקולוניאליזם העולמי והן את הציונות בהקשר של הפנייה המודרנית לעמדה אנתרופוצנטרית-היסטורית ול"קדמה".
ובכן הקולוניאליזם מתפרש כאחד מנושאי הבשורה של הקדמה, באשר הוא נותן "הזדמנות" לאדם המערבי לא רק לפתח את עצמו ואת עולמו, אלא גם להאיר נקודות חשוכות על פני הגלובוס ולגלות לאדם ה"פרימיטיבי" את האמת הגדולה, את המוסר ה"נכון", את נפלאות המדע וכו'. זהו "משאו של האדם הלבן", כדברי שירו של קיפלינג, אשר מצליח כידוע לעורר את חמתם של חוגים פוסטים.6
והנה נקודת ראותה של הדיסציפלינה הפוסטית את התופעה הקולוניאליסטית דומה להפליא לתמונת העולם שאני עצמי ציירתי מקודם. ראשית הפוסט שוטח את הטענה, כי ייחודו של הקולוניאליזם בהיותו תופעה היסטורית מודרנית מאוחרת. ככזה הוא מציב את האדם המודרני כמי שעומד במרכז השינויים, דהיינו האדם לבדו הוא מי שמחולל את ההיסטוריה. שנית מהותו של השינוי ההיסטורי, ככל שאנו מתייחסים לתופעה הקולוניאליסטית, מתפרש בראייה הפוסטית כיצירת תודעה חברתית בעלת תכלית ברורה – להנציח היררכיות חברתיות.
על איזה היררכיות בדיוק מדובר? התשובה הפוסטית חדה וברורה: אלו הן היררכיות שבהן מונצחת עליונותו המוסרית של הקולוניאליסט על פני היליד (ה"אחר"). מכאן שהקולוניאליסט אינו פועל רק בזירה הגלויה (הצבאית, הכלכלית, הטכנית וכו'), אלא שהוא מבנה שיח או "מדע", הנתפש הן בעיניו שלו והן בעיניי היליד כ"אובייקטיבי" ולכן ככזה שאינו בר שינוי.
6 הסתפקתי כאן בהצגת הבית הראשון בשיר, שכן אפילו בכך ניתן על נקלה להעביר את רוח הדברים:
"שאו את משא האדם הלבן –
שלחו את טובי הבנים –
אסרו אותם בכבלי הגלות
לשרת את צרכי הנתינים –
לשאת בעול הכבד של
המון פראי, רעשן –
עם קודר, זה אך נכבש
חציו ילד חציו שטן."
במילים אחרות: הקולוניאליסט משריין את עליונותו המוסרית ואת זכויות היתר שלו לא רק בכוח הזרוע, אלא בעיקר בזירה החינוכית-ערכית. לדעת הפוסט עצם הפנמת השיח הקולוניאליסטי הוא הערובה להמשך השליטה והדיכוי. את הנקודה הזו מבקש להאיר פרנץ פאנון, מחלוצי התיאורטיקנים הפוסט-קולוניאליסטיים:
למתיישב לא די בהגבלה פיזית, כלומר בסיוע כוחות הצבא והמשטרה שלו, של המרחב של המיושב. כמו כדי לאייר את אופיו הטוטליטרי של הניצוּל הקולוניאלי, המתיישב עושה מהמיושב מעין תמצית הרע. החברה המיושבת אינה מתוארת רק כחברה ללא ערכים… היליד מוכרז אטום למוסר… הוא אויבם של הערכים. במובן זה, הוא הרע המוחלט (פאנון, פרנץ, 2006, ההדגשה שלי).
מנקודת ראותו של פאנון ושל הפוסטים הבאים בעקבותיו השיח שיוצר הקולוניאליסט מוצג כחלק מפרויקט הקדמה המודרנית, מהלך השחרור ההיסטורי וכו'. אף על פי כן, קובעים הפוסטים, אין כאן שחרור אמתי אלא רק מצג שווא של שחרור, שאפילו הקולוניאליסט נשבה בו. לא היליד ולא הקולוניאליסט "משתחררים" באמת. זוהי מעין דיאלקטיקה היסטורית שלילית שאין בה התפתחות מוסרית, כפי שהיא מציגה את עצמה, אלא דווקא דינאמיקה של התנוונות.
אפשר כמובן להתנגד לתיאור זה. יש מי שיאמר שהקולוניאליסט אינו מאמין כלל בשיח שהוא מייצר ואין לו עניין במוסר אנושי, ב"חינוך" או ב"קדמה" היסטורית. ממילא אינו רוצה לשחרר את האדם או את תודעתו. כל רצונו הוא להיטיב עם האינטרסים שלו עצמו ומבחינה זאת עמדתו כביכול אינה שונה מעמדות כלל אנושיות, לאו דווקא מערביות, לאו דווקא מודרניות. אך דווקא הביקורת הפוסטית עצמה היא זו המייחסת למתיישב את "שיח השחרור", שהרי לשיטתה שלה גם הוא עצמו שבוי בשיח שהוא יצר. הוא "מאמין" בשיח שהוא מבנה והוא מאמין ששימור עליונותו המוסרית היא הדבר "הנכון". בעיניו, כך אומרים הפוסטים, זו הדרך שבה מופצת הבשורה בעולם הלא מתורבת.7
7 אם בכל זאת ייאמר מצד הפוסטים שהערכים הקולוניאליסטים הם "כוזבים", נצטרך להקשות עליהם.
לגבי קריטריון האמת שהללו מחזיקים בו ובו הם מעריכים את "מידת" הכזב של הקולוניאליסט. כפי שנראה בהמשך המבקרים הפוסטים מתקשים להחזיק בקריטריון שכזה.
טענת נגד אחרת עשויה לעלות כנגד הקונטינגנטיות (ההיסטוריות) שייחסתי, כבר בראשית המאמר, למחשבה הקולוניאליסטית. הפוסטים כאילו יאמרו: אתה מעוות את עמדתנו, שהרי מטרתנו דווקא להוכיח את ההפך, כלומר להוכיח את הניסיון של המחשבה הקולוניאליסטית ליצור עמדה מהותנית.
זוהי טענה חשובה. גם מי שאינו קרוב בהשקפותיו לפוסט עשוי לתמוה מדוע אני רואה בהשקפת העולם הקולוניאליסטית עמדה אנטי-מהותנית ואנטי-היררכית, כלומר אנטי-מטפיזית. ובכל זאת אני טוען, שהתפישה ההיררכית אשר מיוחסת על ידי לחשיבה הקולוניאליסטית אינה מטפיזית מבחינת מגמתה. לשון אחר: היא שואפת להימנע מהמטפיזיות בעטיה של ההטיה האנתרופוצנטרית של הקולוניאליסט. תרבות היליד נתפשת כטובה פחות בעיקר משום שהיליד הוא "פחות אדם": בעיניים קולוניאליסטיות היליד לא מימש (או לא יכול היה לממש) את ההזדמנויות שההיסטוריה הועידה לו. נחיתותו היא אמנם בבחינת "עובדה", אולי עובדה ביולוגית, אך עובדה זו לא נובעת מכך שהאל (או כוחות מסתוריים) אינו פורש עליו את חסותו.
בעולם העתיק והימי-ביניימי "נחיתות" אנושית התפרשה קודם כל מתוך הקשר אוקולטי: ישנם אלים, או רוחות, או "כוחות" שהופכים את "האחר" לנחות. לעומת זאת על רקע שקיעת הדת וצמיחתו של המדע המודרני הניסויי והפוזיטיביסטי, ההסברים ל"נחיתות" האנושית השתנו. מי שעומד על כך ובכך סיפק השראה עצומה למחשבת הפוסט הוא מישל פוקו. עבור פוקו העידן המודרני המאוחר (בייחוד החל מן המאה ה-18) הוא העידן שבו נתפשת התבונה כיורשת הלגיטימית של המטפיזיקה הישנה. התבונה מסמיכה את השיח המדעי וזה הולך ומשתרש כערכאה החברתית העליונה שמתפקידה לפסוק בעניינים ערכיים וחברתיים ולהביא כביכול ל"קדמה". למעשה, טוען פוקו, תכליתו של שיח זה הוא למשטר את העולם הלא יציב שהולך וסוגר על החברה הבורגנית האירופאית וכך לשמר את הסדר החברתי הדכאני שנפרע בתקופה המבולבלת המתרגשת עליה.
ואכן בדיוק בנתיב זה הולכים הוגי הפוסט וכך גם מתאר אדוארד סעיד את הלוגיקה העומדת בבסיס ה"מדע" הקולוניאליסטי:
…deploying large generalization by which reality is divided into various collectives: languages, races, types, colors, mentalities… Underlying these categories is the rigidly binomial opposition of `ours` and `theirs`… This opposition was reinforced not only by anthropology, linguistics, and history but also, of course, by Darwinian theses on survival and natural selection, and – no less decisive – by rhetoric of high cultural humanism (Orientalism, p. 62).
אם כן, לפי סעיד הקולוניאליסט יוצא מנקודת מוצא מודרנית אנתרופוצנטרית ובהתאם לה מצטייד ברציונאליות חדשה. זו מתבססת על נתוני החושים ועל יכולת "ההוכחה" המדעית. לכן "נחיתות" אנושית בעיניים מודרניות איננה אמונה או ספקולציה פילוסופית אלא "עובדה". בגלל שהיא "עובדה" היא איננה נתפשת כחלק מהשיח המטפיזי ה"מוחלט", אלא רק כשיח היסטורי (קונטינגנטי) שהוא נחלתם של בני תמותה. לכן בעיני האדם הלבן אין להזדקק לגורמים טרנסצנדנטיים כביכול כדי להסביר את ה"פרימיטיביות" של היליד.8
רק בהקשר הזה ניתן להבין את האופן שבו מנתחים מבקרים כמו סעיד את הקולוניאליזם: מותה (לכאורה) של המטפיזיקה ועליית האתוס המדעי תחתיה יצר את המשבר, אך בו בזמן גם את הפתרון לו: בכוח "המדע" ניתן לו למתיישב להעניק מחדש תוקף לזהותו הנתונה לאיום. על רקע ה"נחיתות המוכחת" של היליד מתבלטת "עליונותו" של הקולוניאליסט, כלומר מתוך השיח המדעי הקולוניאליסט זוכה מחדש בקוהרנטיות האבודה שלו. כל עוד היליד נידון להיות מקולל ("חציו שטן") שעריי הגאולה עדיין פתוחים בפני המתיישב.
לפיכך, דווקא כאשר אנו קשובים לביקורת הפוסטית, דווקא משום שאנחנו מקבלים את הנחותיה אלו, אנחנו מגלים שאפילו האידיאולוגיה הקולוניאליסטית הולכת ונוטה מ"האמיתות"
8 לא במקרה גם "מדע הגזע" לא קנה שביתה עד המאה ה-19. כי רק כשעבר מוקד העניין אל מה שאקטואלי לאדם ולחייו הקונקרטיים, "התגלתה" משמעותם הקריטית (כביכול) של ההבדלים הבין-גזעיים. לכן אין לבלבל בין "קסנופוביה", שהיא תופעה היסטורית עתיקת יומין, לבין "גזענות" שהינה מושג מודרני מאוחר.
המטפיזיות, כלומר מנסה להפנות את גבה למהותנות. על כן דין וחשבון פוסטי הוגן יראה שעיקרה של האידיאולוגיה הקולוניאליסטית איננו במטפיזיות שלה, אלא דווקא בשאיפה לחמוק ממנה. זהו מאמץ ליצור אידיאולוגיה שבליבה חתירה אנטי-מטפיזית.
אך כעת אנו נתקלים בתפנית נוספת: גם אם זיהינו חתירה אנטי-מטפיזית ואנטי-מהותנית בלב האידיאולוגיה הקולוניאליסטית; ואפילו אם אילצנו את ה"מדע" הפוסטי להודות בקיומה של חתירה שכזו, הרי בכך לא הסכמנו כי יש תוחלת לאותה חתירה. להפך: מתברר שהחתירה האנטי-מטפיזית של האידיאולוגיה הזו נידונה להביס את עצמה, כלומר נידונה להסתמך בעל כורחה על תנאים מטפיזיים (וכך להודות, בכל זאת, ברלבנטיות של המטפיזיקה). תפישת ההיסטוריה ברקע האידיאולוגיה הקולוניאליסטית לא יכלה להתקיים מלכתחילה לולא הייתה מעוגנת ביסוד "קבוע" ועל-היסטורי שניתן לקיים רפלקציה כלפיו. והרי גם הקולוניאליסט בהתייחסו להיסטוריה "חורג" ממנה. לכן פנייתו ל"עובדות" ולמדע הם רק בבחינת מס שהוא משלם למודרניות שהוא שבוי בה.9
במקביל יש לזכור שגם הביקורת הפוסטית שבאה ללחום ב"מהותנות" – כלומר ללחום במה שהיא מחשיבה (בטעות!) כמהותנות קולוניאליסטית – מחזיקה באמונה שהפערים החברתיים (ההיררכיות) נוצרים אך ורק על ידי הבנייה חברתית. כלומר הפוסט דוחה כל הסבר המניח גורמים "מטפיזיים" המניעים את ההיסטוריה. ממילא הוא מצווה עלינו "להיאבק" באותן היררכיות.10
9 כלומר עלינו להודות שה"מטפיזי" משמש כעיקרון תשתיתי, משמע כל ידע או עמדה או אידיאולוגיה הם "מהותניים" במידה כזו או אחרת. ובכל זאת נדרשת הסתייגות! כי גם אם כל העמדות הן "מהותניות" בבסיסן, הרי לא נובע מכך שכולן מהותניות במידה שווה. לכן אף שהעמדה הקולוניאליסטית היא "מהותנית" אין היא כזו אלא רק במידה מצומצמת; וזאת בדיוק בגלל שהיא חותרת (אמנם חתירה חסרת תוחלת ו"מזיקה", ככל שהיא נעדרת מודעות עצמית) "להתגבר" על המהותנות.
10 כאמור דרידה (בעל בריתם האידיאולוגי של הפוסטים) אינו מסתפק במאבק בהיררכיות מסוימות.
לדעתו יש לשרש את עצם העיקרון ההיררכי:
"What must occur then is not merely a suppression of all hierarchy, for anarchy only consolidates just as surely the established order of a metaphysical hierarchy; nor is it a simple change or reversal in the terms of any given hierarchy. Rather the Umdrehung [turn, revolution] must be a transformation of the hierarchical structure itself" (Jacques Derrida, 1978, p. 81).
ברם, ברור מהדברים שלעיל, שתקוותו של דרידה ליצור "טרנספורמציה של המבנה ההיררכי עצמו" נדונה לכישלון.
אך כאן מתחוללת בדיוק אותה תפנית פרדוקסאלית שגם הקולוניאליסט סבל ממנה: משמעותה של ה"קביעות" שהפוסט מייחס לאמונתו היא למעשה הכרזה שהמדע שבידיו הוא "מוחלט" ו"ודאי" כביכול. לדידו יש אמת אחת והכרחית (זו שלו), אשר לפיה כל מה שקיים הוא קונטינגנטי. לכן גם החשיבה הפוסטית "הביקורתית" נישאת על משבי רוח מטפיזיים, וכל זאת למרות שאין לה כל יכולת וכוונה להגן על עצמה מפני אלו. הפוסט מחזיק בהשקפה שרירותית.
עד כאן תוארה בעייתן התיאורטית המשותפת של הקולוניאליזם והפוסט. אך האם ניתן להתגבר עליה? בהמשך המאמר ארמוז על דגם תיאורטי חדש שאמור לתת תשובה קוהרנטית יותר. שלא במפתיע הוא מבוסס על קדימות המטפיזיקה לכל תיאוריה ובייחוד לכל פרקטיקה אנושית. במקרה שלנו משמעותו הספציפית הוא בניסיון לשקם את הקולוניאליזם (ואולי גם את הפוסט הממשיך אותו). באופן ספציפי עוד יותר אנסה להחיל את הדגם המוצע על הציונות. הציונות תשמש אם כן הן כמקרה מבחן תיאורטי והן כניסיון לפתור את בעייתה המעשית, זאת אומרת את המשבר שבו היא שרויה.
חלק שלישי: משברים ציוניים ופוסט-ציוניים
האם התנועה הציונית קולוניאליסטית?11 האם מדינת ישראל היא כזו? על פי ההגדרה הקלאסית של הקולוניאליזם התשובה היא אמביוולנטית. מצד אחד יש להכיר בכך (למגינת ליבם של ציונים טובים) שיש לציונות מאפיינים קולוניאליסטיים "כשרים". העובדה ההיסטורית היא, שהורתה ולידתה של הציונות (ומדינת ישראל) מצויה באירופה של הלאומיות המתעוררת במאה ה-19. והרי אין כל ספק לגבי הממד הפוליטי המודרני העומד ברקע שיבת ציון וכינון הבית הלאומי. אין זה מקרה שהציבור היהודי האירופי (ה"אשכנזי"), ולא יהדות המזרח, החל את המהלך ההיסטורי של שיבת ציון המודרנית. העם היהודי האירופי זיהה במזרח "ארץ ללא עם" ולשם הפנה את מאמציו ההתיישבותיים על מנת לייצור בה ישות פוליטית, חברתית, תרבותית וכלכלית.12
11 אני מתמקד במאמר זה בציונות "החילונית", שהיא מבחינה היסטורית כוח החלוץ המרכזי שייסד את מדינת ישראל. ברור שהציונות הדתית מתיימרת לספר סיפור אחר – סיפור שהוא "טרנס-היסטורי" (מטפיזי) לטעמה. אך האם המטפיזיקה "הטרנס-היסטורית" שהיא מציגה לנו היא באמת היררכית במשמעות החמורה שאני מתכוון לה כאן? נדמה לי שאם נכונה ההשקפה המקובלת, הנוטה להבליט את הצד המעשי-אתי שביהדות, יש בכך כדי לערער על כשרותן של ההיררכיות היהודיות ה"דתיות". בכל אופן, לא אכנס לשאלה זו במאמר הנוכחי.
12 ואכן נדמה שהעמדה הפוסט-ציונית הייתה מלכתחילה מוכשרת יותר להבין את הציונות ממה שהציונות מבינה את עצמה. ממילא הפוסט-ציונות מבינה טוב יותר את הפרדוקס שעליו הציונות מושתתת. לכן הפוסט-ציוני רואה בעצם ההגשמה של מדינת ישראל את המשכה הטבעי של הציונות. דבר זה משתקף גם בשיח העכשווי: "פוסט-ציונות נגזרת מציונות ואינה מבטלת אותה" (שוחט, אורית, הארץ, 1995). לדידה של שוחט השקפה שכזו היא "ראייה רעננה ובוגרת יותר של המציאות". ואולם כפי שנראה מיד עמדתה הפוסט-ציונית של שוחט עיוורת לכך, שהמלכוד שהיא מזהה נכונה בציונות אורב גם לעמדתה שלה.
יתר על כן: מדוע, ישאל השואל (שאלה רטורית מבחינתו), נמנע העם היהודי במשך קרוב לאלפיים שנה לממש את זהותו הלאומית-מדינית ו"נזכר" לעשות כן רק בסוף המאה ה-19? התשובה המובנת מאליה היא השפעתן ההיסטוריות של אידיאולוגיות אירופאיות מודרניות שאינן יהודיות! חד וחלק. ממילא כך מתקרבת הציונות להגדרה הקלאסית של קולוניאליזם.
אך יש גם צד שני למטבע. כנגד הזיהוי בין ציונות וקולוניאליזם אפשר לטעון, ובצדק, שכינונו של בית לאומי לעם ישראל הוא ביטוי מודרני של ערכים יהודים עתיקים ושל הזיקה ההיסטורית לא"י (למעשה חזרה לימי הריבונות הישראלית בתקופת התנ"ך וימי בית שני). ולכן, אף אם לקולוניאליזם הייתה השפעה מסוימת על צמיחתה של הישות הפוליטית הציונית, הרי בקנה מידה היסטורי רחב אין היא אלא השפעה שטחית בלבד. וכך יאלצו רבים להודות, שהעם היהודי ראה בטריטוריה המסוימת הזו (א"י), שלא כמו במקרים אחרים – דוגמת האנגלים באמריקה, ההולנדים בדרום אפריקה, הצרפתים בווייטנאם ובאלג'יריה וכו' – את ביתו ההיסטורי ואת מקום מושבו המדיני-פוליטי. לכן מי שמאמין בעיקרון של הגדרה עצמית לקבוצות אתניות לא יכול להכחיש, שבניגוד למתיישבים בעולם החדש, באפריקה או באסיה היהודים ראו את עצמם כשבים לא"י. והרי דווקא משום שמתנגדי הקולוניאליזם מכירים בזיקה "טבעית" של הילידים לארצם הם יתקשו לנתק את היהודים ממכורתם.13
יש אפוא גרעין של אמת בטענותיהם של שני הצדדים, הציוני והפוסט (או האנטי) ציוני. ואולם הנימוקים הללו לגבי "מידת" הקולוניאליות של הציונות ומדינת ישראל מבוססים על הכשל האנטי-מטפיזי. הנחת היסוד של הציונים ה"כשרים" ושל יריביהם הפוסט/אנטי-ציונים היא זהה – היא מבוססת על ההגדרה הקלאסית אך הלא קוהרנטית של "קולוניאליזם". כי לא רק ששני הצדדים תופשים את התופעה באופן דוגמטי כדבר "שלילי", אלא בעיקר משום שבמחשבתם הם מעניקים בכורה להיסטוריה בתור מצעה של התרבות וערכיה, ובכך מגלים עיוורון להנחות היסוד המטפיזיות הסמויות שלהם עצמם.
13 על זה אפשר להוסיף הבדל חשוב נוסף בין הציונות לקולוניאליזמים אחרים: לציונים לא הייתה מעולם "מדינת אם" שממנה נוהל כביכול הפרויקט ההתיישבותי.
הם פועלים (לשווא!) להדיח את ההיררכיות המטפיזיות לטובת היררכיות היסטוריות וכך הם מציגים לנו דין וחשבון חלקי, בשעה שהם מתיימרים להראות תמונה כוללת (ולמעשה מטפיזית).
אם נבחן בביקורתיות את נקודת הראות הקלאסית של הציונות החילונית (על כל זרמיה השונים) נגלה תנועה היסטורית המביסה את עצמה: חזונה העמוס מטענים תרבותיים ודתיים כבדים יוכל לממש את עצמו רק כאשר "ציון" לא תהיה עוד מטרה נכספת כלל; רוצה לומר, המטרה תושג, למרבה האירוניה, רק כאשר המפעל ההתיישבותי והרוחני יבטל את זהותו העצמית ויישטף עם הזרם ההיסטורי שעליו הוא משליך את יהבו. האין זו בדיוק המשמעות של הצבת היעד של "כניסה להיסטוריה"? כי מי שנכנס "לתוך" ההיסטוריה במלוא מובן המילה לעולם לא יוכל להציב עוד יעדים. והרי יעדים (אידיאלים) קיימים רק מחוץ להיסטוריה…
יתר על כן, התביעה הציונית ל"נורמליזציה" של העם היהודי תצליח רק עם היעלמה של הזהות היהודית עצמה, שאותה האידיאולוגיה הציונית (החילונית) מתיימרת להמשיך. שכן ככל שהציונות רואה את עצמה כפרשנית הבכירה (ואולי היחידה) של היהדות ההיסטורית, הרי מנקודת ראות זו "היהדות" בעת החדשה שקולה ל"ציונות". מימוש מטרות הציונות נחשב כמימושה האותנטי של היהדות. ומכיוון שמימוש מלא של הציונות משמעותו הפרדוקסאלית היא בביטולה העצמי, הרי מיני וביה הביטול של האחת "גורר" עימו את ביטולה של האחרת. ברוח דומה מתבטא אליעזר שביד:
"זוהי הסיבה לכך שהנורמליזציה כהגדרתה על-ידי הציונות, נתפסה גם בעיני הדוגלים בה וגם בעיני המתנגדים לה, כחריגה מגדרי הנורמליות המסורתית של העם היהודי. עד כדי-כך, שיישומה נתפס כהפיכתו לעם אחר. השאלה היתה האם ניתן לחולל מהפך כזה בזהות העם היהודי, ועם זאת לשמור על עצם קיומו כעם בין העמים? …ניתן לקבוע חד-משמעית שהתשובה היא שלילית" (שביד, אליעזר, יהדות חפשית, מס' 20, אוקטובר 2000).
והנה כמו במקרה של הציונות (וכן היהדות ה"נספחת" אליה) גם לחזון הפוסט צפוי אותו גורל קודר – גם הוא דן את עצמו לגוויעה בידיו שלו. בעולם האידיאלי העתידי שהוא יוצר במחשבתו תעלמנה ההיררכיות. אין הכוונה להיררכיות ההיסטוריות הממשיות שכנגדם נזעקים הפוסטים. לא לניצולם ודיכויים של ילידי הקולוניה הארצישראלית (הפלסטינים?) אני מכוון. החזון הפוסטי בגרסתו המקומית (הפוסט/אנטי-ציונית) רדיקלי הרבה יותר. לאמתו של דבר כפירתו מכוונת כנגד כל היררכיה ערכית באשר היא, כנגד כל "פטרנליזם" של קבוצה כזו או אחרת על פני חברתה.
למעשה החזון הפוסטי חותר לביטול מתמיד של כל פער באשר הוא. לכן הפוסטים נגררים בעל כורחם לפירוקה העצמי ("דקונסטרוקציה") של תפישתם הם. ה"מדע" הפוסטי נדרש (מתוך הגיונו הפנימי) להשתחרר מתוך עצמו כגוף ידע יחיד שבא לבחון יחסים בין מתיישבים לילידים ולהפוך לגופים רבים של ידע ההולכים ומתפצלים, הולכים ומתרבים. לשיטתו ראוי לטפל גם ביחסי מזרחים ואשכנזים, עשירים ועניים, תושבי המרכז ואנשי הפריפריות, הומואים וסטרייטים, הומואים מזרחיים והומואים אשכנזים, פמיניזם ליבראלי ופמיניזם רדיקאלי, ועוד היד נטויה. פירוקן של האופוזיציות הבינאריות הקיימות והמרתן בחדשות (אשר גם הן יפורקו כשיגיעו לפרקן) לעולם לא יוכל להיעצר.
דוגמה מאלפת לדקונסטרוקציה הפטאלית הזו נוכל למצוא בהצהרת הכוונות הפוסטית הבאה מפי יוסי יונה ויהודה שנהב:
אנו אוחזים בעמדה הקוראת לשינוי "מבנה היסוד התרבותי". זוהי עמדה טרנספורמטיבית המערערת על יציבותן של זהויות תרבותיות והבחנות קבוצתיות מקובלות – עמדה שבמודע אינה שואפת לשקם את כבודן הפגוע של קבוצות מדוכאות באמצעות שיקום זהותן הקולקטיבית "המקורית". עמדה רב-תרבותית מסוג זה מאפשרת את קיומו של שדה עשיר ורבגוני של זהויות נזילות ו"נטולות בינאריות". אנו מאמינים שרק קיומו של שדה זהויות מסוג זה יכול לשבש את ההיררכיות הנוקשות אשר מקבעות את הקבוצות המדוכאות בסטטוס אנושי מופחת (יונה, יוסי ושנהב, יהודה, 2005, פתח דבר, ההדגשות שלי).
לנוכח זאת חייבת השאלה להישאל: בהיעדרן של אמות מידה "יציבות" לתיקון החברתי מה מונע מהפוסט לבטל את עצמו? ככל שההיסטוריה נתפשת על ידו כבית דין לעצמה; ככל שהפניה לנורמות "מהותניות" כביכול נדחית בבוז כניסיון שרלטני של החזקים לצבור עוד ועוד כוח, הרי אמת המידה היחידה הנחשבת "נכונה" היא זו הקובעת שאין כלל אמות מידה ("שדה עשיר ורבגוני של זהויות נזילות"). והרי כל אמת מידה היא עיקרון מופשט ו"סטטי" וכל מה שאינו משתנה (בתהליך ההיסטורי) חשוד מראש (ולמעשה כבר מורשע) ב"מהותנות". לכן הדרך היחידה של הפוסט להציל את עצמו מאותה האשמה ממש היא להפסיק להתקיים, פשוטו כמשמעו.
אם בדברים האחרונים הרשינו לעצמנו להשוות את החזון הציוני עם החזון הפוסטי מדוע שלא נוכל להשוותו גם עם חזונות לאומיים מקבילים? ובכן בניגוד לחזונות הלאומיים האחרים הציונות משריינת לעצמה את ההיסטוריה במובן כפול: לא רק מבחינת פנייתה לעתיד, לחזון הקדמה המובל בידי האדם (היהודי), אלא גם בפנייתה לעבר ההיסטורי שאותו היא מבקשת להחיות. אם הקולוניאליסט הלא-ציוני והלא-יהודי מתיר לעצמו (אמנם בדוחק) אופק מטפיזי, על-זמני (טרנס-היסטורי) לדלות ממנו את ערכיו ולהחדירם להיסטוריה, הרי נדמה שאופקיו של הציוני נטועים בזמן ומתממשים בזמן, ותו לא. משמע: אלו ערכים שלא רק מיועדים להתממש בהיסטוריה, אלא שכור מחצבתם הוא ההיסטוריה לבדה – המסורת העתיקה העוברת מדור לדור. האידיאולוגיה הציונית, אם ננסח זאת באופן קצת שונה, "היסטורית" יותר ממקבילותיה כיוון שהיא נשענת פחות על השקפות אוניברסאליות ועל-זמניות (מטפיזיות). אירוני ככל שזה יישמע: במובן חשוב הפנייה הציונית לאחור (לעבר) אל מעבר לאופק המודרנה, היא למעשה מהלך מודרני רדיקאלי.14
כבר במבט שטחי קל לראות שהציונות הציבה ל"מאמיניה" רף אידיאולוגי גבוה ("הדוק") כל כך ששום תנועה אחרת לא הציבה, וגם לא יכלה להציב. ראשית יש כמובן את הרכיב הפיזי של ההגירה, שהיא למעשה תביעה אידיאולוגית להגירה: העם היהודי שחי ב"גולה" נדרש לממש את לאומיותו ולעזוב את בית אבא. לכך אין שום מקבילה מבחינתן של קבוצות אתניות באירופה או מבחינתן של תנועות אידיאולוגיות (ואפילו קולוניאליסטיות) אחרות. שנית לאומיותו של היהודי אינה נפרדת לחלוטין מדתו. משעה שהחלה התנועה הציונית המודרנית (כאידיאולוגיה) לחתור תחת ערכי הקיום היהודי המסורתי, החלו להישאל שאלות זהות חדשות: מה המשמעות של להיות יהודי וציוני בעת הזו? משמעות לאומית? משמעות דתית? שני הדברים יחדיו? ואולי לא זה ולא זה? מהו יחסו של האדם היהודי למודרנה? מה מקומה של השפה העברית במהלך ההיסטורי? מה מקומה של א"י לנוכח כל זאת? ועוד שאלות רבות ונוקבות.
14 ואולם אין זה מפתיע שבעיניים פוסט-ציוניות (פוסט-קולוניאליסטיות) "מידת" המודרניות של הציונות לא הייתה משביעת רצון כבר מלכתחילה: "מנקודת ראות מודרניסטית נשללת הציונות דווקא משום שהיא אינה מודרנית דיה" (אורי רם, בתוך בר-און, מרדכי, 1996).
עכשיו צמיחתן של כל השאלות הללו סדקה פערים עמוקים בזהות היהודית המסורתית, שנדמה שהייתה מוצקה יחסית, וממילא נוצר בתוך התנועה הציונית הצורך בפעולה דרסטית יותר כתגובה. נדרש לשקם בארץ החדשה-ישנה את אחדותה של הזהות האבודה, שזה מכבר נסדקה. לפיכך גם נדרשו כוחות חסרי תקדים לבנות מחדש זהות קוהרנטית במסגרת מהלך רדיקאלי. לאור זאת נוכל לקבוע בביטחון יחסי: החזון הציוני הוא אנטי-מטפיזי יותר מאידיאולוגיות קולוניאליסטיות מקבילות ומכאן גם ברור מדוע הוא בגדר תופעה היסטורית המביסה את עצמה: "…לכן ארץ ישראל נקנית בייסורים, לכן המהפכה הציונית היא בהכרח גם מהפכה חברתית מרחיקת לכת… ולכן אין תקומה לציונות אם לא תהיה מהפכת תדיר את אורחות החיים היהודיים המבקשים תמיד להתקרש ולהתגבש… זו משמעותה של המהפכה הציונית, ולכן לא תגיע לעולם לקצה. (אבינרי, שלמה, עמ' 256, ההדגשות שלי)"15
חלק אחרון: היש פיתרון ל"קולוניאליזם" הישראלי?
האם מדינת ישראל "קולוניאליסטית" "דיה"? ספק אם יש מישהו הסבור שיש בכלל מקום לשאלה. מהצד האחד ישנו כמובן המחנה הפוסט/אנטי-ציוני. אלה (יהודים ולא יהודים כאחד) מעצם הגדרתם מחויבים לעמדה אנטי-קולוניאליסטית. עבורם מדינת ישראל היא קולוניאליסטית "די והותר". כל מי שמתנגד ל"כיבוש" (זה של 67' או זה של 48' – כל אחד לפי טעמו…), לאפליה של הציבור הערבי, לדומיננטיות של הנורמות ה"אשכנזיות" במדינה וכו', מחזיק באידיאולוגיה השופטת לחומרה את הביטויים הקולוניאליסטיים של מדינת ישראל;
15 אך מעניין כיצד אבינרי, ציוני "מאמין" בעצמו, מתייחס לבעיה הרובצת לפתחה של "מהפכה שלעולם לא תגיע לקיצה". האין זה שמוטל עליו גם להסביר כיצד מהפכה שכזו תשרוד את תנופתה שלה? ללא יסוד של "התקרשות והתגבשות" אין אפילו משמעות לתהליך "מהפך תדיר" שאבינרי מבקש להשיג. הציונות נידונה להביס את עצמה כתוצאה מ"התנועה" ההיסטורית.
לפחות מה שהוא מחשיב ככאלה. אם נוסיף לכך את העוינות המסורתית של הציבורים האלה לכלכלה הניאו-ליבראלית בכלל ול"אמריקניזציה" בפרט ברור שהקולוניאליזם ייחשב על ידם כפגם מוסרי עמוק. ממילא הללו סוברים כי יש לשרשו. ודאי שהשאלה האם מדינת ישראל קולוניאליסטית "דיה" מניחה הנחה אבסורדית מנקודת מבטם, כיוון שהיא רומזת שכאילו ראוי להעמיק את הנגע.
מנגד גם הכוחות הציוניים, שמנסים בדרך כלל להכחיש את האופי הקולוניאלי של ישראל, רואים בשאלה הזו אבסורד. לדידם היותה של ישראל לא קולוניאליסטית היא הערובה לצדקתה ההיסטורית והמוסרית. בעיניהם להיות ציוני וקולוניאליסט (ולפעמים אפילו יהודי וקולוניאליסט) הוא תרתי דסתרי. אבל אם בכל זאת תצליח להוכיח להם באותות ובמופתים שקיימים מאפיינים קולוניאליסטיים למדינה, יזדעקו כנגדך בטענה שאלו שוליים בלבד. כיוון שהם רואים בציונות ניגוד לקולוניאליזם ודאי יאמרו, שמבחינתם יש לצמצם גם את אותם ביטויים שוליים, כלומר להפוך את ישראל ל"פחות" קולוניאליסטית. למשל על ידי סיום "הכיבוש". זוהי האפולוגטיקה הבסיסית שבה בדרך כלל עושים שימוש אנשי השמאל הציוני.
אלא שכאמור השאלה מהו קולוניאליזם – וממילא גם מהו ה"קולוניאליזם" הציוני – צריכה לקבל תשובה מעמיקה יותר הלוקחת בחשבון את ההיבט המטפיזי. ועל כן ההגדרה הקלאסית (המשליכה את יהבה על ההיסטוריה בלבד) ממילא אינה רלבנטית כהגדרה תשתיתית. אין זה אומר כמובן שהיא מתבטלת. נהפוך הוא: יש לה מקום, ואפילו חיוני, ובלבד שהיא נסמכת על ההגדרה החדשה (המטפיזית). לכשתשוקם ההגדרה המעמיקה והמלאה יותר ניתן יהיה גם להתייחס באופן קוהרנטי לבעיה ולנסות להציב פתרון.
השם הלועזי "קולוניאליזם" הוא שידוך בין מושג פיזי מטריאלי לרוחני מופשט. "קולוניה" היא מושבה (או התיישבות), כלומר ישות חברתית-פוליטית הממוקמת בטריטוריה גיאוגרפית מסוימת. חלקו השני של המונח, "איזם", פירושו תורה או תיאוריה – ישות רוחנית מופשטת.
ואמנם העיסוק ב"מדע" או ב"שיח" הקולוניאליסטי מצדם של פוסטים (ואולי אף מצד קולוניאליסטים מסוימים), עשוי ליצור את האשליה שאלו מתעניינים בייחוד בהיבט הזה, קרי בהיבט הרוחני המופשט. ואולם מי שסבור כמותם, שהתיאוריה איננה בגדר תולדה של עקרונות מופשטים ועל-זמניים, אלא שהיא בעצמה מתהווה באופן היסטורי וקונטינגנטי (ולכן היא רק המשכה של הפרקטיקה), דן גם את התיאוריה שלו עצמו לאותו גורל. כלומר הפוסטים דנים את השקפותיהם לקיום חד פעמי וחולף שאין לו כל ערך תיאורטי או מעשי. בעצם הם מבטלים במו ידיהם את השקפתם לטובת השקפה חדשה אחרת, אשר שוב תוחלף בחדשה וחוזר חלילה. לכן בעומק הדברים מסתבר שההיסטוריות של ההשקפות הללו דווקא מרחיקה אותן מהקוטב הרוחני, המופשט.
כיצד בכל זאת יכול להשתקם הקולוניאליזם הציוני? איך יוכל להתקרב לקוטב הרוחני, כלומר לרכוש תוקף מוסרי אמתי? מנקודת הראות שהוצגה כאן, המטפיזית, עלינו לראות בקולוניאליזם ביטוי מודרני (אחד מיני רבים) של הניסיון של הרוח המערבית ליצור היררכיות מוסריות על דרך ההיררכיות המטפיזיות. הווה אומר – הקולוניאליזם צריך להיבנות מחדש במתכונתן של ההיררכיות המטפיזיות. ואולם בניגוד לראייה המודרנית המקובלת יש לראות בתופעה הקולוניאליסטית ניסיון אנושי לחתור לעולם "מושלם" יותר המצוי מעבר לגבולות הזמן והמרחב. במונחים ארציים יותר ניתן לראות בניסיון כזה שאיפה "למערב" את התרבות האנושית, דהיינו למקסם (מלשון מקסימום) את הכושר לטיפוס בסולמות הערכים, כושר שממילא קיים בכל אדם ובכל ציביליזציה, אך המערב מחשיבו יותר.
בכפוף לפירוש כזה הקולוניאליזם חדל להיות רק השקפה פוליטית-כוחנית, שהיא תוצר של נסיבות היסטוריות "טבעיות". נכון אמנם שההיבט ההיסטורי לעולם לא ייעלם לחלוטין; בסופו של יום כולנו בני אדם בשר ודם ולא מלאכי שרת המרחפים להם מעל ההיסטוריה. ואף על פי כן עומדת ברקע אותה היסטוריות (כלומר מעבר לה) מהות רוחנית וערכית ולא תפישה המקדשת את הכוח. לפי השקפה כזו הקולוניאליזם יוכל להיות סופסוף ראוי ליומרות שקיפלינג נפנף בהן ללא כיסוי, כשהפך (מתוך עיוורון פטרוני) את הייעוד הרוחני ל"משא" הראוי לכתפיים לבנות בלבד.
אם כן תרבות המערב היא התרבות "הטובה" ביותר שתיתכן, משום שהיא, יותר מכל תרבות אחרת, מאמינה בהיררכיות, כלומר מאמינה בפוטנציאל האנושי (והעולמי) להתקדם ולהתפתח מבחינה מוסרית. אפשר גם לבטא את אותו רעיון באופן הבא: כלל התרבויות האנושיות הן "קצת" מערביות, באשר בכולן קיימות "קצת" היררכיות, קרי כולן שואפות להתפתחות מוסרית (כזו או אחרת). אם כך, מתברר שהשאיפה "למערב" את "האחר", אם היא כנה, איננה יכולה לעולם לפגוע בו. זאת משום שדווקא ההיררכיה המערבית מסוגלת להמריץ "מבחוץ" את כלל ההיררכיות הלא מערביות. לשון אחר: כל צמיחה מוסרית המתקיימת כחלק אורגאני מתרבות כלשהי (לא מערבית) תוכל להיות מופרית מהאידיאלים המערביים האוניברסאליים.
לכן גם אין כל משמעות לרעיון שהקולוניאליזם יכול להגיע למיצוי דרכו או לקצה גבולו. ככל שהוא מתנהל במישור ההיסטורי, בזמן, לעולם לא יהיה בו די (תמיד יימצא מעבר לו אופק מטפיזי). ולכן גם אין מובן לשאלה "האם מדינת ישראל קולוניאליסטית 'דיה'?" כי התשובה חייבת להיות שלילית – לעולם ובאופן עקרוני! ישראל –למעשה כל חברה אנושית – מחויבת מבחינה מוסרית להיות "קולוניאליסטית" יותר ויותר. בכך היא תהיה גם מערבית יותר.
כעת נוכל לחזור לשאלת הציונות ומדינת ישראל. כדי "לקלנייל" (מלשון "קולוניאליזם") את מדינת ישראל אל לנו לראות בה אך ורק תוצאה של תנועה היסטורית "יהודית" (ציונית). עלינו לזכור שכל מערכת ערכים פרטיקולארית, כל אידיאולוגיה, נסמכת בהכרח על מצב עניינים מטפיזי-היררכי. לכן גם ערכים כמו נורמליזציה של העם היהודי, "כניסה להיסטוריה", החזרת עטרת העבר ליושנה, וכדומה – כל אלו מהווים רק פירוש מסוים (ולגיטימי) של תנאים מטפיזיים אוניברסאליים, פירוש המתבצע על ידי תרבות והיסטוריה מסוימות. העיקר הוא שהפירוש המסוים אינו יכול להיחשב כתנאי היסוד לקיומה של חברה אנושית. העיקר נעוץ בקיומנו כיצורים מטפיזיים בעולמו של מי שברא אותנו ככאלה.
לכן כדי להיות "קולוניאליסט" ציוני של ממש עלינו לקשור את האידיאלים המובהקים של תרבות המוצא הפרטיקולארית אל האמת המטפיזית האוניברסאלית. זהו קישורם של אידיאלים יהודיים וציוניים נבחרים (יהיו אשר יהיו) אל האמת המטפיזית שבבסיסם, אמת שהיא עצמה כלל איננה "יהודית" או "ציונית". קישור כזה הוא בגדר ניסיון להפוך את האידיאלים הללו לרציונאליים והיררכיים יותר ולמעשה לפרשם מחדש לאור תפישת עולם "מוחלטת".
בו בזמן ברור שהחזון הזה איננו תובע מחיקה מידית של ערכי הציונות ההיסטוריים, שכן לא ניתן לבצע דילוג קל מעל אלה ו"להשכיחם" באחת. כל ניסיון ליזום מהלך היסטורי שאין בו מקום להתקדמות אבולוציונית ומדורגת הוא ניסיון סרק. לכן בל נטעה: אף אם יש ביכולתנו להשיג תמונה מטפיזית ועל-היסטורית אודות ההיסטוריה ואפילו "להשתמש" בה, הרי אין בכך כדי להשאיר אותנו באותו אוויר פסגות מטפיזי. עצם "ההתנתקות" מההיסטוריה דוחפת אותנו דווקא לחזור ולפעול בתוכה. ההצצה בהיסטוריה "מבחוץ" רק מציידת אותנו בפרספקטיבה מעולה יותר, כזו המאפשרת לנו לנסח תמונת עולם ראויה יותר ביחס לשאלות היסטוריות קונקרטיות: חברתיות, פוליטיות, תרבותיות, כלכליות וכו'.
ובכל זאת, הצעד הראשון אסור לו שיהיה בגדר השתקעות בעלמא הדין, בבחינת "כניסה להיסטוריה". ראשית הדרך מחייבת נסיקה למעלה, ורק זה. כציונים אנו מחויבים להתחיל במה שעד היום התקשינו בו יותר מכל: לעצור לרגע מן המרוץ המטורף של ה"ישראליות" או ה"יהודיות", להתבונן סביבנו וללמוד להקשיב מחדש.
כל הזכויות שמורות לדורון פורת ©
ביבליוגראפיה
— אבינרי, שלמה, הרעיון הציוני לגווניו, עם עובד, תל אביב 1980.
— בר-און, מרדכי, פוסט-ציונות ואנטי-ציונות בתוך ציונות – פולמוס בן זמננו, 1996.
— דול, וויליאם, השקפה פוסט-מודרנית של חינוך: מבט חדש על תכנית לימודים, ספרית
הפועלים, תל-אביב, 1999.
— יונה, יוסי, שנהב, יהודה רב תרבותיות מהי?, הוצאת בבל, תל אביב, 2005.
— ניטשה, פרידריך, אנושי, אנושי מידי, מאגנס, ירושלים, תשס"ט.
— פאנון, פראנץ, מקוללים עלי אדמות, הוצאת בבל, 2006.
— שביד, אליעזר, האם יש משמעות לרעיון בחירת עם ישראל אחרי השואה?, ביטאון "יהדות
חופשית" מס' 20, אוקטובר 2000.
— שוחט, אורית, מיהו פוסט-ציוני, הארץ, 1 בספטמבר 1995, הארץ.
— שטראוס, ליאו, הזכות הטבעית וההיסטוריה, מרכז שלם, ירושלים, תשס"ה.
Jacques Derrida, Spurs: Nietzsche’s Styles (Chicago, IL: University of Chicago Press, 1978).
Said, Edward, Orientalism, Knopf Doubleday Publishing Group, 1978.
