ככל שהשנים עוברות
אני מבין יותר ויותר
החוכמה היא במי לירות
ועל מי אפשר לוותר
ועוד תקופה עוברת
ואני אף יותר מודע
כבר תרמתי מלא עופרת
אך נמלאתי יותר חלודה
ולכן לא יכול להכריע
כמו אדם שאיבד את קולו
למי מגיע קליע
ולמי עדיין לא
מילא עם כאלה
שיריתי בהם לחינם
אבל מה עם כל האלה?
כל הירויים שאינם?
כל אותם בני אדם
כולם גיבורים אלמונים
ישויות בשר ודם
ללא שם או אפילו פנים
היו לי כוונות טהורות
לכולן במרכז היה צלב
אך ללא מטרה בה לירות
איך אדם לא ייצא מכליו?
ככל שהזמן לי קורא
ורוכן על אזניי ללחוש
מרגיש פחות כמו יורה
ויותר כמו המלקוש